יום שלישי, 21 בינואר 2014

מחאת מבקשי המקלט

מחאת מבקשי המקלט העלתה לי דמעות לעיניים. איזו מחאה דמוקרטית של בני אדם שבאופן הפשוט ביותר מבקשים מאיתנו להתבונן בהם ולראות בהם בני אדם. קודם כל בני אדם. מבקשים מאיתנו לנסות להבין את המצוקות שלהם, את החיים שלהם הכול כך קשים, את הפחדים שלהם. בני אדם שדורשים מאיתנו להיזכר שגם אנחנו יכולנו להיות באותו המצב, שמבקשים מאיתנו לדמיין את עצמנו נולדים בזמנים קצת שונים ולהבין את עומק פחד הקיום היומיומי של אנשים נרדפים שאין להם מקום תחת השמש. אנשים יפים שתובעים מאיתנו חמלה והכרה, והתחברות למקום הכי בסיסי בתוכנו.

ואיזו דוגמה ומופת לסולידאריות של אנשים שנמצאים במעמד האזרחי והכלכלי והחברתי הכי נמוך שאפשר, ובכל זאת מצליחים להכריז על שביתת עבודה ולוותר על מטה לחמם - פשוטו כמשמעו - מתוך הזדהות עם אחיהם וחבריהם. איזו התגברות מופלאה על האינסטינקט הכי בסיסי של דאגה לעצמך ולסביבתך הקרובה ובעיקר כאשר את או אתה חסרי כל. והנה, דווקא מאנשים שנמצאים במצב קיומי כל כך עלוב אפשר ללמוד שיעור חשוב על שותפות גורל ופעולה קולקטיבית והתגברות על האנוכיות למען ערכים שגדולים מחייו של הפרט הבודד.

אבל מחאת מבקשי המקלט גם העלתה לי דמעות של עצב אמיתי עלינו, ובעיקר על רוב הצד הימני והדתי של המפה הפוליטית בישראל שבתוכו גדלתי וממנו אני בא. ונדמה לי שהשסע שבין ימין ושמאל בארץ הפך בעשור האחרון להיות השסע המשמעותי ביותר במדינה, הרבה יותר מאחרים. כי התגובות ההיסטריות של הימין ונציגיו, על הצעות החוק הדרקוניות והעדר עמידה בסטנדרטים בינלאומיים של טיפול בפליטים ובמבקשי מקלט וההשתלחות חסרת הרסן של פוליטיקאים באנשים המסכנים הללו, מעידה על אטימות וגובלת באובדן צלם אנוש. אני לא מבין איך העיקרון של "שמירה על הזהות הלאומית היהודית בישראל" הפך להיות לערך מוחלט שבשמו אנשים הופכים לעיוורים למצוקתם של בני אדם אחרים. אני לא מבין מאיפה מגיע הפחד המעוור ממפגש ומחיים משותפים עם קומץ אנשים בעלי דת אחרת ומראה אחר וזהות אחרת. ואולי אני דווקא כן מבין, כי חברה שכל מאמציה מוקדשים בעשורים האחרונים להפרדה (הן מהפלסטינים בגדה ובעזה והן מהפלסטינים ערביי ישראל) ולא לחשיבה כיצד ניתן להצליח לחיות כאן ביחד, כבר לא רואה לעצמה מודל חיים אחר מלבד זה של ה"וילה בג'ונגל". כל כך עצוב לי לראות אנשים ששייכים לעם שלי, שהם חלק ממני, מסיתים ומדיחים ויותר מכך פשוט אטומים לסבל, מנותקים מחמלה שהיא רגש אנושי כל כך ראשוני ובסיסי.

כי מחאת מבקשי המקלט, מעבר לדרישות הפרקטיות הבסיסיות שאני מקווה בכל ליבי שיושגו בקרוב, קוראת לנו כחברה וכאנשים לחשבון נפש. כי, איך זה קרה? איך התרחקנו מאותו אידיאל של חברת מופת, אור לגויים?

(צילום: משה אליהו)




(נכתב ב-8 בינואר 2014)

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה