יום שלישי, 21 בינואר 2014

בסוף זה יקרה

כי בסוף זה יקרה. אני יושב בבית בודק אימייל במשרד שלי באוניברסיטה הטלפון מצלצל בדרך באוטובוס מספר חסום באמצע הלילה מתעורר מתוך שינה דפיקות בדלת את מסתכלת עלי לא מבינה שני שוטרים בדלת הרכב סטה לנתיב הנגדי אחי אומר לי לבוא מהר מישהו מוכר מבעד לחלון משפיל מבט מאחוריו אישה שאני לא מכיר תאונת דרכים קשה המצב לא טוב דום לב הילדה הסתבכה בוילון בגן מכה לא טובה בין ילדים בוקס בדיוק בלב סרטן לבלב עם גרורות בכבד פיגוע טרור בדיוק עלתה לאוטובוס כי שכחה משהו ארון ספרים נפל על הראש רקטה נחתה לא רחוק שריפה התלקחה אני מתבונן לא מדבר סוגר את הדלת את הטלפון את המחשב מסתכל על הרצפה שותק לא בוכה לא צועק לא מתפרץ חוזר בראש על הבשורה מתחיל לפעול פרקטי מאוד בלי דמעות צאו עכשיו החוצה תקראו לפסיכולוגית ילדים אני רוצה לדבר איתה לפני שהילדים מתעוררים תביאו לפה מישהו צריך לדעת מה צריך לעשות עכשיו טלפון להורים טלפון אלייך שאחותי תבוא אליי עכשיו שהחבר יתקשר שהדודים יעזרו להכין את הטפסים לילה אני יושב ער כל הלילה שותק במיטה מביט בקירות לא רוצה אנשים ואת איתי או לא איתי בבוקר כמו הר געש מתפרץ הכל בחוץ הסערה מכה כי זה יגיע זה יכול לקרות עכשיו בעוד דקה בעוד שעה בעוד שנה זה יקרה זה חייב לקרות המציאות תתרסק הכל שביר. הכל כל כך שביר. הכל כל כך כל כך שביר.



(צילום: משה אליהו) 

(נכתב ב-30 בדצמבר 2013)


אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה