יום שלישי, 21 בינואר 2014

הבוקר שאחרי החתונה

הבוקר שאחרי החתונה של מירי ואוריאל. אני עדיין בהנג-אובר של רד-בול והרבה קפה שחור, כי ככה זה כשצריך להחזיר בשלום הביתה בארבע בבוקר שלושה ילדים וגם את החתן והכלה. אוריאל ומירי הם כעת גיסי וגיסתי, אבל מבחינת המדינה הם סתם גיסי וזאת שגרה איתו, כי הזוג הצעיר לא הסכים להתחתן דרך הרבנות.

החופה והקידושין היו כדת משה וישראל כי היה חשוב למשפחה, ואחרי שאוריאל ומירי התייעצו עם רב אורתודוקסי שעמד איתם על הדברים שבאמת הכרחיים מבחינה הלכתית, התברר להם שיש הרבה פרטים בטקס שאפשר לשנות ועדיין הנישואים יהיו תקפים. למשל, אין צורך שעורך החופה יהיה רב ואפילו גבר, ואכן חבר של אוריאל ומירי ערך את החופה בצורה מקסימה ומרגשת, תוך ברכות ואיחולים לזוג המאושר. נחסך מאיתנו המראה המביך של רב שמברך בחופה את בני הזוג בלי להכיר אותם ולפעמים תוך שיבוש השמות שלהם ושל הוריהם. ועוד למשל, מירי ואוריאל חתמו אמנם על כתובה יהודית מסורתית, שלא הוקראה בחופה מלבד "הרי כתובתך" ההכרחי, אך בנוסף לכך הם חתמו על כתובה משלהם עם התחייבות אהבה זוגית, והכתובה הזו הוקראה בחופה על ידי שלוש חברות נפש של החתן והכלה. ומסתבר שגם את שבע הברכות המסיימות את הטקס לא חייבים לברך רק גברים, העיקר שלא תהיה הפסקה בין ברכה לברכה, ואוריאל ומירי הזמינו את שתי האחיות של אוריאל לברך.

כאן אני צריך לספר משהו על לילך אשתי. הבית שלנו הוא בית שמשתדל להיות שוויוני ויש בינינו חלוקה של מטלות הבית לפי הצרכים המשתנים ולא על בסיס מגדרי (זו לפחות הכוונה שלי בתור פמיניסט, אם כי המוסכמות החברתיות בנושא הזה תמיד מצליחות להשתחל) ומי שמכיר את לילך יודע שהיא אישה עצמאית ואסרטיבית באופן טבעי. אבל יחד עם זאת, לילך לא מתחברת לצד הסמלי של הפמיניזם. כשהתחתנו הצעתי לה שנאחד את שמות המשפחה שלנו והיא לא רצתה את זה בגלל הסרבול. גם ההשתתפות שלה כאישה מאמינה ודתייה (בדרכה) בטקסים הדתיים לא נראית לה משהו חשוב. למשל, לא חשוב לה לקדש על היין או לברך על הלחם בשבת, וכשהלכנו לבית כנסת בשבועות והייתה עלייה של נשים לתורה היא לא עלתה כי אמרה שנראה לה מוזר לקיים דווקא את המצווה הזאת אחרי שכל כך הרבה זמן לא יצא לה להתפלל כמו שצריך בבית הכנסת.

והנה, אוריאל ביקש ממנה לברך את הברכה האחרונה בשבע הברכות של החופה, "אשר ברא ששון ושמחה, חתן וכלה". היא הסכימה, אבל כמה דקות לפני החופה כשראתה הרבה אנשים דתיים בקהל היא התחרטה פתאום וחשבה שאולי זה יפגע באנשים, בעיקר כי הברכה הזו נאמרת בנעימת שירה. פתאום לא רצתה להתעקש ואולי להביך אנשים שמקפידים על "קול באישה". היא פנתה לעורך החופה, בחור דתי, והוא אמר לה לא לעשות עניין, ואם היא רוצה להתחשב באותם אנשים היא פשוט יכולה לא לשיר או להרחיק מעט את המיקרופון, כי גם ככה כולם שרים את הברכה הזו ביחד.

בסוף החתונה, כשישבנו יחד ליד השולחנות שכבר היו נקיים מאוכל וכלים והתבוננו על אחרוני הרוקדים ברחבה, לילך אמרה לי שכשעלתה לברך היה לה פתאום רגע של התרגשות ובהירות. פתאום היא הרגישה לעומק את חוסר הצדק וחוסר ההיגיון בכך שנשים מודרות מרוב הטקסים הדתיים. היא לא הבינה למה נמנעה מלהשתתף בטקסים הללו עד עכשיו. ואני אמרתי לה שהנה אותי בתור חילוני-אתאיסט מעלים לתורה בלי בעיות כשאני מגיע לבית כנסת ומכבדים אותי בברכת שבע ברכות, כאילו זו זכות טבעית שיש לי בתור יהודי שאינה קשורה למידת האמונה שלי באלוהים ולשאלה אם אני מקיים מצוות אחרות. והגישה הזו של אנשים דתיים שאומרים לנשים שלהן קודם כל להקפיד על כל המצוות שנשים ממילא חייבות בהן ורק אחר לדרוש נוכחות נוספת במרחב הדתי היא מוטעית, כי לא צריך להיות קשר בין הדברים.

נזכרתי באמרה מספר החינוך, "אחרי המעשים נמשכים הלבבות" והודיתי בלב לזוג הטרי שזיכה אותנו בהארה שכזו.

הנה, עוד צעד קטן בדרך לתיקון עולם.




(נכתב ב-25 בדצמבר 2013)

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה