יום שלישי, 21 בינואר 2014

נס חנוכה

אני נוסע באוטו מהעבודה הביתה ברחובות הפקוקים. אני עייף מאוד, גופי זרוע שאריות קפה, והרגשה של אי שקט ממלאת אותי. פותח וסוגר את הרדיו, כמו מנסה לגרש את אי השקט ברעש ממכר. ואחר כך החלטה לצלול לתוך אי הנוחות, לא לוותר.

ומנסה להבין את עצמי. נזכר בשבועות הראשונים אחרי שאיתן נולד. מסתובב ברחובות ירושלים עם עגלת התינוק החדשה, מסתכן ויורד מדי פעם לכביש כי המדרכה חסומה על ידי רכב חונה או פח זבל, כועס על עולם שבו אי אפשר ללכת בביטחון על מדרכות רחבות, כותב מכתבים נזעמים לרשויות העיר ונתקל בחומת אדישות עייפה.

וחושב על עצמי בתקופה האחרונה והדחף הזה הבלתי נשלט להילחם בכל תחנות הרוח של ילדותי וחיי, לא לוותר, לומר הכול, ולצבור אויבים אמיתיים או מדומים. ואולי הכול בעצם בשבילכם. להילחם מלחמות אבודות נגד האדישות והייאוש. שתגדלו לעולם חסר הצקות שיקבל אתכם כפי שאתם וכפי שתהיו. שאצליח לעצור את המרוץ המטורף של הגירויים. שאתן לעצמי ולכם רגעים של שקט, של הקשבה אמיתית וכנה וחסרת הפרעות, הרי לפעמים שבועות עוברים בלי שהקשבתי עד הסוף, שנתתי לזולת להגיע אלי, ולא סתם זרקתי אליו הנהון מתעלם או אדיש.

והנה אני. גבר בלב חייו. ומה שיש לי זה רק הרגע הזה, שהוא כלום ונצח בו זמנית, ורק הוא חשוב עכשיו. ומבטיח לתת לעצמי ולך ולכם אוצרות של אהבה. ומתמלא פתאום שמחה על החיים החד פעמיים האלה, טיפשיים ומוזרים ככל שיהיו. מתעלם מאישה כעוסת מבט ברכב אדום שחותכת אותי מימין וכולה דריכות מיוסרת. ופתאום האבסורד נעלם ובמקומו שוטפת את כולי הרגשה של אור. מתמלא ציפייה להגיע כבר הביתה, לחבק אתכם, לשטוף אתכם בנשיקות, להעביר ערב רגוע, בלי מחשבות על מה חסר ומה יהיה ומה לא יהיה עוד.

אני מגיע הביתה. נס חנוכה שלי דולק כמו נר קטן שעוד רגע יהבהב ויכבה. אני לא אוחז בו. רק מביט בו ומשחרר. משתהה באוטו כדי לכתוב לך שיר אהבה קצר. לילה טוב.


(נכתב ב-3 בדצמבר 2013)

אין תגובות:

פרסום תגובה