יום שלישי, 6 במאי 2014

לזכרו של דביר


כשהייתי ילד ועמדתי דום בצפירת שתי הדקות בבוקר יום הזיכרון, תמיד היתה עולה בדמיוני תמונה עמומה של חייל שמתקדם לאט בחולות על רקע של שמים אפורים ופתאום מתמוטט ונופל. בעשרים השנים האחרונות, בצפירת יום הזיכרון אני חושב על דביר.

דביר מור-חיים ומשפחתו גרו סמוך מאוד לביתנו בירושלים. הוא, אחיו ואחותו היו מבוגרים מאיתנו בכמה שנים ולכן היו בשבילנו מעין "אחים בוגרים" בבני עקיבא ובבית הכנסת. אחד מתענוגות הילדות היה משחק ה"עיוור" שהמציאו: כל הדרך הארוכה מבית הכנסת הביתה הם היו מכסים את עינינו במטפחת, מובילים אותנו בחזרה בדרכים שונות ומשונות, ואנחנו היינו צריכים לנחש היכן אנחנו נמצאים.

אני זוכר היטב היכן הייתי כשהודיעו לי שדביר נהרג. ישבתי בחדר האוכל הרחב של הישיבה התיכונית שבה למדתי כשחבר סיפר לי כלאחר יד שבוגר של הישיבה נהרג בלבנון. אני הרגשתי שאני נשתל במקום, פשוט הייתי המום, והידיעה הזאת על דביר ועל מותו ליוותה אותי במשך חודשים רבים אחר-כך, לא הפסקתי להגות בה. היום אני מבין שהייתה זו הפעם הראשונה בחיי כאדם בוגר שנתקלתי במוות של אדם קרוב ואולי משום כך היה לי קשה כל כך לעכל את הבשורה.

הגעתי בחשש ללוויה ולשבעה, ובגלל גודש האנשים והחיילים לא הצלחתי להתקרב לרות ולאבינועם ולומר להם עד כמה אני מצטער ועד כמה אני כואב איתם את מותו של דביר. ואחר כך הזדהיתי איתם מרחוק באכזבתם המרה מהמדינה ומרשויות הצבא ששיקרו וטייחו, וליוויתי אותם מרחוק בטקסי האזכרה הפשוטים בסניף בני עקיבא בעמק המצלבה, טקסים שמכבדים כל כך את הנופלים על סיפור חייהם וייחודם. ואהבת הספר של דביר והסיפורים שסיפרו על כך שביקש ליום הולדתו בלבנון את קובץ סיפוריו של עגנון היוו בעבורי מקור השראה גם בתקופות הלא-פשוטות שחוויתי כחייל בזמן שירותי הצבאי.

ומאז כבר עברו שנים רבות כל כך, בגרתי והתפכחתי והולדתי ילדים משלי, ואנשים קרובים יותר אלי מתו בזמן השירות הצבאי או אחריו, אבל עדיין בצפירת יום הזיכרון אני חושב על דביר – על המכר הראשון שמת לי כאדם בוגר ושהתאבלתי עליו ביחידות ימים וחודשים כה רבים. יהי זכרו ברוך.
 
 

אין תגובות:

פרסום תגובה