יום שלישי, 22 ביולי 2014

קריסת הקונספציות והצעה לחזון עתידי

האירועים האחרונים מוכיחים את קריסתה הסופית של קונספציית ה''נסיגה החד צדדית'' (תוכנית ההתנתקות, גדר ההפרדה, תוכנית ההתכנסות) שקידם המרכז הפוליטי בישראל בעשור הקודם. כל התחזיות של מתנגדי ההתנתקות מרצועת עזה התגשמו אחת לאחת, ומסתבר שלגישת ה''מקסימום נחזור פנימה ונכסח אותם'' יש מחיר לא פשוט בכלל.

אך לא פחות מכך, האירועים שאנחנו חווים מבשרים את קריסתה הקרבה של קונספציית ''הסטטוס-קוו המתוחזק'' של הימין הישראלי כיום (שליטה כוחנית על אוטונומיות פלסטיניות מוחלשות ומסוכסכות, תוך מופעי אלימות מעת לעת לתחזוק השליטה, וליהטוט במו''מ מדיני לשם התחמקות מלחץ בינלאומי). כמו כן, הם מבשרים את קריסתה הקרבה של קונספציית ''שתי המדינות'' של השמאל הישראלי (הקמת מדינה פלסטינית חילונית-דמוקרטית חזקה אך מפורזת ושוחרת שלום לצד ישראל).

הקונספציה של הימין מתגלה כמציאות לא יציבה שאינה ניתנת לתחזוק לאורך זמן בהתחשב בקונטקסט הבינלאומי ובמצוקות הפלסטיניות שאינן זוכות למענה. הקונספציה של השמאל מתגלה כחזון שלא יכול להתממש במזרח התיכון התזזיתי, האסלאמי, הנחשל-כלכלית והאוטוריטרי הנוכחי.

אז מה כן? הכיוון הנכון הוא שילוב בין ישראל, עזה והגדה תוך חלוקה בשלטון. לא הפרדה או שליטה, אלא תלות שמבוססת על אינטרסים הדדיים וסיפוק של צרכי הביטחון והזהות של כלל הקבוצות (והרי יש הרבה יותר משתי קבוצות זהות מובחנות בין הים לירדן). הרעיון הוא שבגלל שאין סיכוי להבטיח ביטחון לישראל משטחי עזה והגדה ע''י ''קבלן חיצוני'' (בין אם בדמות של מדינה ובין אם בדמות של קנטון אוטונומי מוחלש), עדיף ששטחים אלה יהיו חלק מישראל ובשליטתה. לא מדובר על שליטה כוחנית של ישראל בפלסטינים כמו בתקופת הממשל הצבאי על ערביי ישראל עד 1966, אלא על שילוב אמיתי ומלא של הפלסטינים כאזרחים שווי זכויות וחובות. זהו מעבר מאסטרטגיה כושלת של ''הרתעה'' שלא יכולה לעבוד מול ארגוני טרור או אוטונומיות חלשות, לאסטרטגיה של ''המנעה'' (מושג ששמעתי ממוטי אשכנזי) שהיא יצירת סיטואציה שבה מראש אין לצד שכנגד אינטרס לפגוע בך כי בכך הוא פוגע בעצמו. זה החזון היחיד שיכול להבטיח ביטחון ושלום, לאורך זמן, גם לקבוצה היהודית בישראל וגם לפלסטינים. זה חזון ציוני מעודכן ובר-קיימא הרבה יותר משאר החלופות שהוזכרו קודם.

חשוב להדגיש: זה חזון ארוך טווח שכולל אזרוח מלא של הפלסטינים, עדכון ושדרוג של מדינת הרווחה הישראלית כך שתאפשר סולידאריות בין כלל תושבי הארץ בכך שתעמעם את התחרות הכלכלית על בסיס לאומי או כיתתי, יצירת מבנה פדרטיבי עם מכניזמים לשיתוף פעולה ברמת האליטות הפוליטיות בין כלל הקבוצות, חשיבה מחדש על מדיניות הגירה וקרקעות תוך ויתור על ההגמוניה של קבוצת הרוב היהודית, שילוב הדרגתי של הפלסטינים בכוחות השיטור והצבא, חריש עמוק בחינוך כך שילדינו יכירו לעומק את העולם שמסביב, פתיחת ערוצי תקשורת בינאישיים בין יהודים וערבים בכל הרמות. לצד זאת, ישראל חייבת להמשיך לנצח את סביבתה במרוץ החימוש (זה תנאי מפתח שאסור לזלזל בו - ראו את ההשפעה המכרעת של כיפת ברזל בעימות הנוכחי), ישראל חייבת להילחם עד חורמה בארגוני הטרור, ישראל חייבת להשתמש בחוכמה במקלות וגזרים כלפי אזרחיה החדשים בתקופת ההסתגלות הראשונה.

הפציפיזם קל הדעת שמגיח גם בימים אלה בשמאל הרדיקלי בישראל הוא מכשול ליצירת מציאות של יציבות שכן הוא חסר חזון פוליטי כולל וריאלי - אין בו ראייה מדויקת של המציאות והוא נשען על משאלת לב חסרת בסיס. גם הלאומנות העיוורת שמזהמת את השיח הציבורי כיום היא מכשול ליצירת עתיד בטוח למדינת ישראל ותושביה - זו ראייה קצרת ראות שאינה מבחינה בניואנסים הקיימים במציאות הפוליטית שסביבנו ובהזדמנויות שנפתחות בפנינו.

זאת שעת משבר שקוראת לנו לחשוב ולחשוב - לא רק להרגיש. צריך להרים את הכפפה.


2 תגובות:

  1. תגובה זו הוסרה על ידי מנהל המערכת.

    השבמחק
  2. תגובה זו הוסרה על ידי מנהל המערכת.

    השבמחק