א. שנות השמונים בירושלים. בית הספר הממלכתי-דתי ממוקם בדרום הישן של העיר. מצפון לו עולים לטלביה, קטמון הישנה וקרית שמואל. מדרום לו יורדים לקטמונים ולבקעה. הגבול הגיאוגרפי לא באמת קיים, אבל החלוקה ממשית בדמיוננו הילדותיים: יש מי שמגיעים בכל בוקר לבית הספר "מלמעלה", מהשכונות המבוססות, ויש מי שמגיעים "מלמטה". עם השנים האבחנה הזאת תיטשטש, כאשר שכונת בקעה תפסיק להיות שכונת מצוקה וייבנו בה קוטג'ים ושיכוני פאר, אבל בינתיים היא שרירה וקיימת.
ב. אנחנו גרים "למעלה", בנים ובנות של האליטה הציונית-דתית הירושלמית. רובנו ככולנו אשכנזים. ההורים שלנו הם ראש לשכת עורכי הדין, משוררת מפורסמת, סופר-עיתונאי מוערך, מרצים באוניברסיטה, בכיר במנהל האזרחי, בכיר במחלקת המחקר של המשטרה, קבלן מוכר, הרבה מורות. ההורים של מי שגרים "למטה": בעל בסטה בשוק, בעלי חנויות ועסקים זעירים, שיפוצניק, שוטר במחלקת הפרשים של משטרת ירושלים, עובדי מדינה זוטרים. רובם ככולם מזרחים.
ג. בתחילת כיתה ג' המורה שלומית שואלת מי מאתנו ספרדי. אני מרים את ידי ומצביע. רק אני מצביע וקצת מוזר לי שאני הספרדי היחידי בכיתה. אני אומר שאני חצי-חצי כי אמא שלי אשכנזיה. המורה מסבירה לנו על ההבדל בין סליחות ספרדיות שנאמרות במשך כל חודש אלול וסליחות אשכנזיות שנאמרות רק בשבוע שחל בו ראש השנה. היא מעודדת אותי לספר לכיתה על הסליחות הספרדיות שאנחנו הולכים אליהן מוקדם בבקרים. רק מאוחר יותר אגלה שלפחות חצי מהכיתה הם ספרדים כמוני, אבל אלה הילדים שבאים מ"למטה" ואני לא מבין למה הם לא הצביעו. כמעט כולם ממשפחות מסורתיות, לא מקיימים שבת כהלכתה, אבל את זה אדע רק כשאגדל, הרבה אחרי שאסיים את בית הספר היסודי. בינתיים זה סוד כמוס.
ד. יהודה יוספיאן הוא הפרסי של המחזור. פרסי במלעיל. הוא זוכה למילת הגנאי הזאת בשלל הזדמנויות: בהפסקות, במגרש הכדורגל, בטיול השנתי. באחת ההפסקות הוא ניגש אליי כמשתף סוד: "אז מה חנן, גם אתה פרסי?" הוא מנסה לברר מאיפה בדיוק בפרס המשפחה שלי מגיעה. אני מצנן אותו מיד ועונה לו שאני חצי אשכנזי. ובכלל, אבא שלי נולד בארץ עוד לפני קום המדינה כך שאנחנו בכלל ישראלים. הוא נעלב ממני ומתרחק.
ה. בשנה שלאחר מכן יש פרויקט חונכות של ילדים עולים בגילה. המורה מספרת בהתלהבות שהשנה יש גם ילד שהוא עולה מפרס, בני שמו, ושזה מאוד נדיר שיש משפחות שעולות מפרס כיום. לפני כל הכיתה היא מודיעה לי בחיוך שנבחרתי לחנוך אותו. אני מאדים קצת. חודש לאחר מכן אעזוב את ההתנדבות. מה לי ולו.
ו. בכיתה ו' מגיעה מחנכת חדשה, כוכבה אברג'יל. היא שונה מהמורות שהיו לנו עד אז, גם בשם המוזר שלה, גם במבטא, גם בז'קט הג'ינס שהיא נוהגת ללבוש. היא בדיוק חזרה עם משפחתה משליחות בארצות הברית שם לימדה תלמידים יהודים בכיתה י"ב. המורה כוכבה מחליטה על מהפך ביחסה לתלמידים בכיתה, מתעקשת להשקיע במיוחד בתלמידים החלשים יותר. אנחנו, התלמידים החזקים, המקובלים, מרגישים את זה מיד. ורד בן דהאן מטיחה בי באחד הוויכוחים בהפסקות: ''כל השנים המורים עושים לכם פרוטקציה ונותנים לכם עדיפות והנה סוף סוף באה מורה שמשקיעה בנו''. הכיתה נחלקת לשניים. ההורים שלנו, הילדים מ"למעלה", נפגשים בבהילות באחד הערבים ומדברים על המורה שלא מבינה ויוצרת קרע וסכסוכים בין תלמידי הכיתה. ההורים של הילדים מ"למטה" יוצרים חזית נגדית. גם הם נפגשים כדי להביע את תמיכתם בגישתה של המורה החדשה.
ז. ההורים שלנו מערבים מיד את הנהלת בית הספר. הרי הרבה מהמורים הם חברים טובים שלהם, ומנהל בית הספר הוא אבא של זיו, חבר טוב של אח שלי מבני עקיבא. הערוץ פתוח. ואכן ההתקוממות מדוכאת במהירות והסדר חוזר על כנו. אנחנו חוזרים לקבל את היחס שהיינו רגילים אליו בחלוקה להקבצות, בקבוצות העבודה בשיעורים, בתשומת הלב. האפיזודה הזאת לא פתורה אצלי בראש עד היום. מה בדיוק קרה שם? מה המורה ניסתה לעשות ומה היה המחיר?
ח. בכיתה ח' אנחנו עסוקים הרבה בשאלה היכן נהיה בשנה הבאה, לאיזה בית ספר נתקבל. לקראת אמצע השנה התמונה מתבהרת: הבנים "מלמעלה" ילמדו בהימלפרב ובהרטמן, הבנים "מלמטה" ילמדו באורט ספניאן, קרית נוער וג'ינוגלי; הבנות "מלמעלה" תלמדנה בפלך, נווה חנה ועמליה, הבנות "מלמטה" תלמדנה באוולינה דה-רוטשילד ובג'ינוגלי. העניינים מסתדרים מעצמם.
ט. יותר מעשרים שנה אחר-כך אני פוגש מדי פעם חברים מבית הספר ההוא. החברים שלי "מלמעלה": עורכי דין, ד"ר לפיזיקה, תכשיטנית, משוררת, הרבה אקדמאים, הרבה מקצועות חופשיים, כמה מורות, הרבה דתל"שים, הרבה פמיניסטיות דתיות. החברים "מלמטה": עובד בזק, פקיד במפעל הפיס, בעלי עסקים קטנים, טכנאים, מזכירות, הרבה חוזרים בתשובה. החלוקה אינה חד משמעית אבל עובדת ב-80-90%. ההסללה עבדה. האינטגרציה לא הצליחה. השד העדתי לא מתחבא בשום מקום אם מעיזים להסתכל בו ישר בפנים.
(מסיבות ברורות השמות שהוזכרו בדויים)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה