שמירת הברית

לאחרונה נתוודעתי מידידים קרובים לשלל פרקטיקות של ענישה עצמית של בני נוער דתיים בנוגע לאיסור הוצאת זרע לבטלה. וביניהם: שלילת ארוחות צהריים לאחר אוננות, טבילות תכופות במעיינות ארצנו, שריפת מגזינים אסורים, חתונה מוקדמת עם תקווה כמוסה בלב שבכך תסתיים הכמיהה האסורה, ועוד ועוד, ואידך זיל גמור. ומכיוון שכך, החלטתי לשתף את קהל קוראיי המצומצם באופן שבו אני עצמי התמודדתי עם הנושא, בבריאות נפשית ובספונטניות שאין לי בעבורה הסבר שמניח את הדעת עד היום.

ומעשה שהיה כך היה: היו אלה ימי ראשית כיתה ח' בבית הספר הממלכתי-דתי שבו למדתי. הכיתות היו עדיין מעורבות וסימני הבגרות המינית החלו לבצבץ. וכמנהג מערכת החינוך הדתית שמתעקשת לתת לתלמידיה תשובות על שאלות שעדיין לא שאלו ולהעניק להם פתרונות לבעיות שעדיין לא צצו, החליטה הנהלת בית הספר ללמד את זכרי הכיתה פרק בהלכות אוננות. למשימה נבחר לא אחר מאשר שלמה המורה לתושב''ע, רווק מזדקן בעינינו (אולי היה אז בן 35) וטיפוס שכל אורחותיו אמרו שליטה עצמית על סף התפוצצות. וכך עמד למולנו שלמה ואחד מספרי ההלכה בידיו והוא מקריא לנו את ההלכות הרלוונטיות ומסביר עד כמה חמור האיסור. ליצני הכיתה נשבעו אחר כך שהמורה לא התאפק וחיכך את מכנסיו בקצה השולחן בעת שלימד אותנו צניעות, עד כדי כך התעוררה תאוותו מן המעמד. ובכל מקרה, לא האמנו לרווק האשמאי שהוא עצמו עומד בכל פרטיה של אותה הלכה אומללה.

אני עצמי פטרתי את העניין בליבי ב''יאללה יאללה'' קצר ולא הטרדתי בו עוד את מנוחתי, מכניס את האיסור בראשי לרשימת ההלכות המוזרות והצביעויות ההכרחיות שבהן לוקה המערכת הדתית ושאין צורך להתרגש מהן יתר על המידה. ולכן כשאני שומע על צעירים דתיים שהתייסרו שנים כה ארוכות בגלל החטא החמור של האוננות, ואף נזקקו לטיפולים מטיפולים שונים כדי לסגל לעצמם תפיסת גוף ומיניות בריאה, אני מודה לעצמי בליבי על הילד השפוי יחסית שהייתי, וגם קצת לאותו בית ספר דתי ששלח דווקא את שלמה, המורה החרמן, ללמד אותי בפעם הראשונה על איסור אוננות ביהדות.