בשבוע
שעבר ביקשתי מאבא שלי להחזיר מהמוסך את האוטו שלי שעבר טיפול. כשבאתי
לאסוף את הרכב, הוא אמר לי כבדרך אגב שהוא מילא דלק כי שם לב שהמיכל קצת
ריק. ואיכשהו המחווה השולית הזאת מילאה את לבי בהמון אהבה אליו וחידדה לי
שוב במה אבא שלי כל כך מיוחד, ואיך בהתנהלות היומיומית שלו - בלי לשים לב
אפילו - הוא מפיץ טוב בעולם. ועוד נזכרתי עד כמה אני עצמי, באבא שאני, מנסה
לחקות אותו בכל יום ויום.
כי כשהייתי בכיתה א' וכתבתי איזה סיפור דבילי על הדרדסים הוא ישר לקח את כתב היד ודאג שיוקלד ויודפס בכמה עותקים ויחולק לכל בני המשפחה. וכשהתעניינתי בבולים הוא מיד דאג לעשות לי מנוי לשירות הבולאי ולקח אותנו לתערוכות בולים ברחבי הארץ ודאג במשך שנים לשמור מעטפות עם בולים שקיבל במשרד. וכשהתגלתה איזו בעייה בכף היד כשהייתי סטודנט הוא ישר לקח אותי לחנות לציוד משרדי כדי לקנות שולחן מחשב ושלל המצאות ארגונומיות שיעזרו בפתרון הבעייה. וכשהוא מגיע אלי הביתה ורואה איזה ספר קרוע הוא מיד לוקח אותו ודואג לכרוך ולהדביק.
וכשנסענו לשנה בספרד, למרות שלא תמך בנסיעה מכל מיני סיבות, הוא קנה לנו מפות וישב לתכנן איך ואיפה, והתעניין אקטיבית בסידורי הטיסות והלינה, וגם כשהיינו תקועים כמעט חודש בלי למצוא דירה הוא ידע איך להרגיע ולומר שדברים לוקחים זמן ואכן יומיים אחר כך זה הסתדר.
וכשגדלתי להיות שונה ממנו כל כך בהשקפותיי הדתיות והפוליטיות, וידעתי עד כמה הוא כואב מבפנים את חזרתי בשאלה, ועל אף הבקשות החוזרות שלו שאתחשב ואשים כיפה ואבוא איתו לבית כנסת ואעניק לילדיי מסורת דתית, אף פעם לא הרגשתי ממנו שזה הפחית בקמצוץ את האהבה שלו כלפיי.
ואם לאבא שלי היה פייסבוק (ואין לו - הוא אפילו לא יודע לשלוח אימיילים או סמסים) והוא היה מביע את דעתו על ענייני השעה, אתם יכולים להיות בטוחים שהוא היה זוכה לשלל נאצות משמאלנים או פמיניסטיות או ליברלים למיניהם. אבל כל הדעות השונות שהוא מחזיק על העולם לא מפריעות לו לדבר עם הרבה הומור-קרש ובגובה הדשא ממש עם כל אדם ואדם שהוא פוגש: עם המלצרית במסעדה, עם המתמחה הערביה שלקח פעם למשרד, עם מכר ישן שהוא פוגש ברחוב, עם ילד עם מוגבלות בבית הכנסת. הכל בזרימה, הכל בדרך אגב, הכל בלי שום חשיבות, כל כך בלי מודעות עצמית עד שאני קצת חושש לפרסם את הפוסט הזה ולהרוס משהו מהאותנטיות.
אז אין סיבה מיוחדת או חגיגית שלכבודה נכתב הפוסט הזה. סתם התעוררתי בבוקר ונזכרתי עד כמה אני אוהב את אבא שלי.
כי כשהייתי בכיתה א' וכתבתי איזה סיפור דבילי על הדרדסים הוא ישר לקח את כתב היד ודאג שיוקלד ויודפס בכמה עותקים ויחולק לכל בני המשפחה. וכשהתעניינתי בבולים הוא מיד דאג לעשות לי מנוי לשירות הבולאי ולקח אותנו לתערוכות בולים ברחבי הארץ ודאג במשך שנים לשמור מעטפות עם בולים שקיבל במשרד. וכשהתגלתה איזו בעייה בכף היד כשהייתי סטודנט הוא ישר לקח אותי לחנות לציוד משרדי כדי לקנות שולחן מחשב ושלל המצאות ארגונומיות שיעזרו בפתרון הבעייה. וכשהוא מגיע אלי הביתה ורואה איזה ספר קרוע הוא מיד לוקח אותו ודואג לכרוך ולהדביק.
וכשנסענו לשנה בספרד, למרות שלא תמך בנסיעה מכל מיני סיבות, הוא קנה לנו מפות וישב לתכנן איך ואיפה, והתעניין אקטיבית בסידורי הטיסות והלינה, וגם כשהיינו תקועים כמעט חודש בלי למצוא דירה הוא ידע איך להרגיע ולומר שדברים לוקחים זמן ואכן יומיים אחר כך זה הסתדר.
וכשגדלתי להיות שונה ממנו כל כך בהשקפותיי הדתיות והפוליטיות, וידעתי עד כמה הוא כואב מבפנים את חזרתי בשאלה, ועל אף הבקשות החוזרות שלו שאתחשב ואשים כיפה ואבוא איתו לבית כנסת ואעניק לילדיי מסורת דתית, אף פעם לא הרגשתי ממנו שזה הפחית בקמצוץ את האהבה שלו כלפיי.
ואם לאבא שלי היה פייסבוק (ואין לו - הוא אפילו לא יודע לשלוח אימיילים או סמסים) והוא היה מביע את דעתו על ענייני השעה, אתם יכולים להיות בטוחים שהוא היה זוכה לשלל נאצות משמאלנים או פמיניסטיות או ליברלים למיניהם. אבל כל הדעות השונות שהוא מחזיק על העולם לא מפריעות לו לדבר עם הרבה הומור-קרש ובגובה הדשא ממש עם כל אדם ואדם שהוא פוגש: עם המלצרית במסעדה, עם המתמחה הערביה שלקח פעם למשרד, עם מכר ישן שהוא פוגש ברחוב, עם ילד עם מוגבלות בבית הכנסת. הכל בזרימה, הכל בדרך אגב, הכל בלי שום חשיבות, כל כך בלי מודעות עצמית עד שאני קצת חושש לפרסם את הפוסט הזה ולהרוס משהו מהאותנטיות.
אז אין סיבה מיוחדת או חגיגית שלכבודה נכתב הפוסט הזה. סתם התעוררתי בבוקר ונזכרתי עד כמה אני אוהב את אבא שלי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה