הוא חוזר הביתה. הילדים במסגרות, אשתו בעבודה. הוא גונב לעצמו שעה. ראשו מסתחרר, מוצף.
הוא מוריד מהמתלה את בגדי הריצה, נועל את נעלי הספורט החדשות, יוצא החוצה. האוויר צלול הבוקר. אין עננים אבל זכרון הגשם מאתמול בשלוליות ובשיחים.
הוא הולך במהירות. ראשו גדוש בזכרונות, קטעי שיחות. הוא לא ישן רצוף הלילה. החלומות לא הספיקו לנקות את כל ההפרעות.
הוא רץ. מתמקד בנשימות. מתעלם מהשרירים התפוסים מהריצה לפני יומיים. "נפש בריאה בגוף בריא", נתקע לו משפט שהיה רשום על חולצה כתומה של ילדה מבית ספר "פרדס" בתחרות ריצה שהשתתף בה ביסודי.
זכרון הריצה ההיא חי פתאום: ההתרסקות על הקרקע 10 מטר לפני קו הסיום, הברך שנפתחה כולה, המורה לספורט שלא ניגש לבדוק מה שלומו כי כעס עליו שלא זכה באחד המקומות הראשונים, אביו שמגיע לאסוף אותו והם ממהרים במונית לבית החולים כי מכוניתם סונדלה ליד גן העיר, הצלקת המכוערת שקיימת שם עד היום.
נשימה ועוד נשימה. צעד ועוד צעד. הוא נותן לרוח לשטוף את המחשבות, להישאר רק גוף נע בלי תודעה. לשחרר פסקאות, למחוק משפטים, להשמיד מילים. נהמה מונוטונית מתגלגלת מתוך בטנו. ופתאום בתוך הריצה הכל דממה. השתוות בין גוף ונפש. הכל אחד.
הוא מביט קדימה. הנוף שלמולו זז ממקומו. זז לאט, אבל זז, משהו השתנה. קרום דק התרומם מעל כל הקיים, הכל השתנה. הכל בדמיון שלו, הוא יודע, אבל הוא מוכרח להמשיך להסתכל. הנשימות שלו קצובות, הוא לא מבחין בהן. הצעדים שלו מדודים, הוא לא מבחין בהם. העולם התנשל למולו כמו נחש. הוא רואה את הלב של העולם פועם. הוא מרגיש אותו מתעורר כמו הר געש מתחת לרגליו הרצות.
היקום נפתח למולו כמו רוכסן. רוכסן דק מן הדק. צפוף כמו שערה. חותך כמו חרב. מנסה להכריח אותו להיטמע. מאיים לקרוע את כל הקרטון הרעוע שעמל לבנות זמן כה רב. הוא מגביר את ריצתו, מאמץ את נשימתו, מניף את זרועותיו, נמלט כמו רדוף שדים עד סוף המסלול.
הוא עוצר בצד. הכל נסגר. הכל נגמר. הכל עבר. ניצלתי הפעם, אני שוב אני, דומה לעצמי, ניצלתי. הלב לא שמח, ניצלתי.
הוא מוריד מהמתלה את בגדי הריצה, נועל את נעלי הספורט החדשות, יוצא החוצה. האוויר צלול הבוקר. אין עננים אבל זכרון הגשם מאתמול בשלוליות ובשיחים.
הוא הולך במהירות. ראשו גדוש בזכרונות, קטעי שיחות. הוא לא ישן רצוף הלילה. החלומות לא הספיקו לנקות את כל ההפרעות.
הוא רץ. מתמקד בנשימות. מתעלם מהשרירים התפוסים מהריצה לפני יומיים. "נפש בריאה בגוף בריא", נתקע לו משפט שהיה רשום על חולצה כתומה של ילדה מבית ספר "פרדס" בתחרות ריצה שהשתתף בה ביסודי.
זכרון הריצה ההיא חי פתאום: ההתרסקות על הקרקע 10 מטר לפני קו הסיום, הברך שנפתחה כולה, המורה לספורט שלא ניגש לבדוק מה שלומו כי כעס עליו שלא זכה באחד המקומות הראשונים, אביו שמגיע לאסוף אותו והם ממהרים במונית לבית החולים כי מכוניתם סונדלה ליד גן העיר, הצלקת המכוערת שקיימת שם עד היום.
נשימה ועוד נשימה. צעד ועוד צעד. הוא נותן לרוח לשטוף את המחשבות, להישאר רק גוף נע בלי תודעה. לשחרר פסקאות, למחוק משפטים, להשמיד מילים. נהמה מונוטונית מתגלגלת מתוך בטנו. ופתאום בתוך הריצה הכל דממה. השתוות בין גוף ונפש. הכל אחד.
הוא מביט קדימה. הנוף שלמולו זז ממקומו. זז לאט, אבל זז, משהו השתנה. קרום דק התרומם מעל כל הקיים, הכל השתנה. הכל בדמיון שלו, הוא יודע, אבל הוא מוכרח להמשיך להסתכל. הנשימות שלו קצובות, הוא לא מבחין בהן. הצעדים שלו מדודים, הוא לא מבחין בהם. העולם התנשל למולו כמו נחש. הוא רואה את הלב של העולם פועם. הוא מרגיש אותו מתעורר כמו הר געש מתחת לרגליו הרצות.
היקום נפתח למולו כמו רוכסן. רוכסן דק מן הדק. צפוף כמו שערה. חותך כמו חרב. מנסה להכריח אותו להיטמע. מאיים לקרוע את כל הקרטון הרעוע שעמל לבנות זמן כה רב. הוא מגביר את ריצתו, מאמץ את נשימתו, מניף את זרועותיו, נמלט כמו רדוף שדים עד סוף המסלול.
הוא עוצר בצד. הכל נסגר. הכל נגמר. הכל עבר. ניצלתי הפעם, אני שוב אני, דומה לעצמי, ניצלתי. הלב לא שמח, ניצלתי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה