כתיבת הצעת מחקר במדעי החברה (מדריך למתחילים)

פרפראזה על מטבע לשון מוכר: הקשר שבין משתנה שולי כלשהו לתופעה חברתית/פוליטית/כלכלית נפוצה

בשני העשורים האחרונים, על רקע התפתחות היסטורית/טכנולוגית/חברתית כלשהי, אנו עדים לפריחה מחקרית רחבת היקף בתחום מדעי החברה על אודות תופעה חברתית/פוליטית/כלכלית נפוצה. החוקר א' ומומחים נוספים בתחום הכלכלה הפוליטית, אשר זכו בהמשך לכינוי "אסכולת שם העיר שבה ערכו את הכינוס הראשון שלהם", נטו לספק הסברים מאקרו-כלכליים ופוליטיים-רציונאליים לתופעה זו (מקורות: המאמר המוקדם של חוקר א' שבו הופיע הטיעון המקורי לראשונה, הספר של חוקר א' שהוא למעשה הרחבה של המאמר, עוד 6 מאמרים מאוחרים יותר של אותו החוקר שחוזרים על אותו הטיעון). לעומתם, קבוצת חוקרים מתחום לימודי התרבות סבורים כי נורמות אתניות-דתיות ומיתוסים פוליטיים ייחודיים מסבירים הבדלים בין-מדינתיים באופן התפתחותה של התופעה החברתית/פוליטית/כלכלית הנפוצה. תרומתה המרכזית של אסכולה זאת הייתה בניסוחו ובהגדרתו של מושג ה"היה כבר מושג כזה בשנות ה-70 וה-80 אבל נתנו לו שם חדש" אשר מאיר באור חדש ומקורי את ההיבטים ה"רכים" יותר של התופעה. לבסוף, קבוצת חוקרות (אני מקווה שהשם הסקנדינבי הבלתי ניתן להגייה הוא אכן שם של אישה) וחוקרים, אשר רובם ככולם שייכים לתחום הסוציולוגיה הביקורתית, פירשו את התופעה החברתית/פוליטית/כלכלית הנפוצה תוך התייחסות להקשר החברתי-קבוצתי הרחב שבתוכו היא מתקיימת. קבוצה זו שמה דגש על האינטראקציות הבין-אישיות והרב-דוריות היוצרות את התופעה "מלמטה", משעתקות אותה ומאפשרות את המשך קיומה.

בה בעת, בשנים האחרונות התפתח ויכוח מחקרי נוקב בנוגע לשאלה האם התופעה החברתית/פוליטית/כלכלית הנפוצה היא תופעה חדשה או מתמשכת (לצטט את מאמר הסקירה ההוא מה-Annual Review of Sociology; אין לי מושג אם זה באמת ויכוח משמעותי כי לא שמעתי עליו עד לפני חודשיים, אבל נקווה שכן): מן הצד האחד, חוקרים השייכים לאסכולת ההבנייה החברתית (הקונסטרוקטיביזם) טוענים כי אליטות חברתיות/פוליטיות/כלכליות/תרבותיות/תקשורתיות יצרו כמעט יש מאין את התופעה, תוך המצאת סמלים חדשים ושיבוש של הסדר החברתי הקודם על מנת לצבור הון פוליטי/חברתי/כלכלי. מן הצד האחר, חוקרים המשייכים עצמם ברובם לאסכולת המוסדיות ההיסטורית (לבדוק אם ככה הם באמת קוראים לעצמם) מראים כי התופעה אינה חדשה וכי המוסדות החברתיים שאפשרו את קיומה של התופעה – והמדובר הן על המוסדות הבירוקראטיים הפורמאליים והן על המוסדות החברתיים הבלתי פורמאליים – ניתנים לזיהוי כבר בתקופה היסטורית מוקדמת יחסית, כלומר בתקופת המודרניזציה המוקדמת בארצות אירופה (למדתי בתואר הראשון רק את "מבוא לעת החדשה המאוחרת" כך שהמאה ה-19 היא מבחינתי ראשית ההיסטוריה).

במקביל למחקרים התיאורטיים אשר נסקרו בשתי הפסקאות הקודמות, נערכו בשנים האחרונות מחקרים אמפיריים רבים אשר ניסו להכריע בין ההסברים התיאורטיים השונים לתופעה החברתית/פוליטית/כלכלית הנפוצה, אולם התוצאות אשר התקבלו עד כה מן המחקרים הללו אינן חד משמעיות. מחקרים השוואתיים כמותניים-סטטיסטיים אשר נערכו על מגוון רחב של מקרים (N גדול) הראו כי המשתנים הכלכליים והפוליטיים השפיעו באופן מובהק מן הבחינה הסטטיסטית על מידת שכיחותה של התופעה הנפוצה, ולפיכך איששו במידה רבה את טענותיה של גישת הכלכלה הפוליטית. לעומתם, מחקרים מתחום חקר השיח אשר בחנו טקסטים היסטוריים מכוננים ובעיקר אוטוביוגרפיות של השחקנים החברתיים המרכזיים שהיו מעורבים בתופעה הראו כיצד השיח ההגמוני של האליטות החברתיות והסמלים התרבותיים הכרוכים בו כוננו ושיעתקו את התופעה. לפיכך, מחקרים אלה תומכים בעיקרם בטענותיה של הגישה התרבותית. לבסוף, מחקרים איכותניים שכללו ריאיונות עומק ותצפיות על פרקטיקות חברתיות עכשוויות שהן חלק מן התופעה הנפוצה מצאו כי דפוס היחסים בין אנשים ונשים המשתתפים באופן פעיל בתופעה, ובעיקר הסוציאליזציה (החיברות) הכרוך בהשתתפות בטקסי מעבר שנתיים ורב-דוריים הקשורים אליה, הם מרכיב חשוב בהתמשכותה והתפתחותה של התופעה לאורך שנים ודורות. ברור, אם כן, כי מחקרים אלה תומכים בפרשנותה של אסכולת הסוציולוגיה הביקורתית לחקר התופעה החברתית/פוליטית/כלכלית הנפוצה.

מסקירת הספרות עד כה מפתיע לגלות (בעצם לא עד כדי כך מפתיע, אבל צריך להצדיק את ההצעה) כי המחקרים הקיימים לא התייחסו לאופן שבו משפיע משתנה שולי כלשהו על התופעה החברתית/פוליטית/כלכלית הנפוצה (אמנם חוקרת ג' הכניסה את המשתנה השולי לרגרסיה שלה בפרסום משנת 2012, אולם אופן המדידה של המשתנה השולי במחקר שלה שנוי במחלוקת וארחיב על כך בהמשך בהערת שוליים בפסקה המתודולוגית). בנוסף, מרבית המחקרים האמפיריים עסקו בתופעה כפי שבאה לידי ביטוי בעיקר בארצות הברית ובמדינות אירופה, ומחקרים אשר בוחנים את התופעה באזורים נוספים בעולם, ובעיקר במזרח התיכון, בדרום ומרכז אמריקה, באסיה ובאפריקה (כלומר כל המקומות שהם לא אירופה וצפון אמריקה) הם נדירים יחסית. במחקר הנוכחי, אבדוק את התופעה החברתית/פוליטית/כלכלית הנפוצה כפי שבאה לידי ביטוי בישראל (או במדינה אחרת שאני מכיר את שפת הדיבור והכתיבה בה) בשני העשורים האחרונים. מעבר לכך שלא נערך מחקר מקיף על אודות תופעה זאת בהקשר של המקרה הישראלי, ישראל מהווה מקרה בוחן מעניין בגלל האופן שבו המשתנה השולי שעומד במוקד מחקר זה השפיע באופן ייחודי על התופעה החברתית/פוליטית/כלכלית הנפוצה. המשתנה השולי הוא משמעותי במקרה הישראלי בגלל סיבה היסטורית או חברתית מסוימת (שלמדתי עליה בקורס המבוא לתקשורת/פוליטיקה/כלכלה/תרבות/ביטחון/פמיניזם/חברה בישראל בתואר הראשון). אציין, כי אינני סבור כי ישראל היא מקרה ייחודי, אלא טוען כי היא מייצגת את קבוצת המדינות הלא-מערביות המעורבות מבחינה אתנית-לאומית אשר זכו לעצמאות במהלך הגל השני של הדמוקרטיה (זה הגל השני או השני וחצי? לחפש בויקיפדיה או בפורטל סיכומים של סטודנטים אמריקנים). לסיכום חלק זה, מבחינה תיאורטית המחקר הנוכחי מנסה לקדם גישה של "שם חדש כדי שלא ישימו לב שזאת בסך הכול וריאציה על גישת הכלכלה הפוליטית" ובכך לתרום באופן ייחודי לספרות הקיימת על אודות התופעה החברתית/פוליטית/כלכלית הנפוצה.

מבחינה מתודולוגית, המחקר הנוכחי ישלב בין גישות איכותניות, היסטוריות וכמותניות-סטטיסטיות לחקר התופעה. חוקר ז' וחוקרת ח' (האבות המייסדים של המחקר המשולב במדעי החברה, לצטט את ארבעת הספרים שלהם בנושא) ממליצים על שימוש בשיטת מחקר משולבת שכן כך ניתן להתגבר על ההטיות האונטולוגיות והאפיסטמולוגיות (וואו, זה נשמע טוב) הכרוכות בשימוש בשיטת מחקר יחידה, דבר אשר חשוב במיוחד כאשר בוחנים תופעה כה רחבה ורבת-פנים (סיכוי טוב שבסוף אוריד את כל ההיבט הכמותני-סטטיסטי כי הניתוח האיכותני ייקח לי פי 3 זמן ממה שתכננתי). מבחינה איכותניות, אערוך ריאיונות עומק עם כ-40 פעילים ושחקנים מרכזיים (עדיף לזרוק מספר מאשר לכתוב "רבים" – זה נשמע יותר רציני) אשר נוטלים חלק בתופעה החברתית/פוליטית/כלכלית הנפוצה וכן אערוך תצפיות משתתפות במהלך אירועים מרכזיים כלשהם הקשורים לתופעה. מבחינה כמותנית-סטטיסטית, אצור מאגר נתונים חדש אשר יכלול את נתוני הלמ"ס/משרדי ממשלה/רשויות אחרות/סקרי דעת קהל/מאגרים קיימים, תוך מדידה חדשה של המשתנה השולי (אף אחד לא מדד אותו עד כה כי הוא, כאמור, שולי) המתבססת על ניתוח תוכן כמותני של מסמכים/כתבות עיתונאיות/נתונים/אחר מן השנים 1990 עד 2013. הנתונים זמינים לניתוח בארכיון או ספרייה כלשהי בירושלים/תל אביב (מזל שאני לא גר בפריפריה). עד כה ניסחתי ספר קידוד וערכתי פיילוט על כל המסמכים/כתבות/נתונים/אחר בשנים 1990 ו-2005 והתוצאות מראות כי אכן קיים קשר בין המשתנה השולי ובין התופעה החברתית/פוליטית/כלכלית הנפוצה (ראה נספח א', להוסיף גרפים פשוטים וצבעוניים כדי שגם הסוקרים שקשה להם עם סטטיסטיקה ו/או שאינם מהתחום שלי יצליחו להבין את הניתוח).

אני סבור כי מחקר זה חשוב וראוי למימון/תמיכת הקרן/אישור הועדה המלווה/אישור המחלקה מארבע סיבות מרכזיות. ראשית, המחקר עוסק בתופעה חברתית/פוליטית/כלכלית נפוצה אשר לא זכתה לתשומת לב מספקת בנוגע למקרה הישראלי/האחר. שנית, הוא מעלה למרכז הדיון משתנה שולי כלשהו אשר לא זכה עד כמה לתשומת לב מחקרית מספקת במחקר האקדמי בנושא וכמו כן לא נמדד באופן מוקפד במחקרים האמפיריים הקיימים. שלישית, מבחינה תיאורטית, המחקר הנוכחי מבקש לקדם גישה מחקרית חדשה לנושא: "שם חדש כדי שלא ישימו לב שזאת בסך הכול וריאציה על גישת הכלכלה הפוליטית". לבסוף, אני מקווה כי ההבנה כיצד המשתנה השולי משפיע על התופעה החברתית/פוליטית/כלכלית הנפוצה עשוי לתת בידינו רעיונות חדשים כיצד להתמודד עם התופעה הנ"ל, הן בישראל והן מחוצה לה, ובכך לעזור בקידום השלום/מיגור העוני/התמודדות עם שסעים חברתיים/שיכוך המתח הבין-עדתי/הגברת הצמיחה/יצירתה של חברה דמוקרטית/קידום הקריירה שלי.

קריסת הקונספציות והצעה לחזון עתידי

האירועים האחרונים מוכיחים את קריסתה הסופית של קונספציית ה''נסיגה החד צדדית'' (תוכנית ההתנתקות, גדר ההפרדה, תוכנית ההתכנסות) שקידם המרכז הפוליטי בישראל בעשור הקודם. כל התחזיות של מתנגדי ההתנתקות מרצועת עזה התגשמו אחת לאחת, ומסתבר שלגישת ה''מקסימום נחזור פנימה ונכסח אותם'' יש מחיר לא פשוט בכלל.

אך לא פחות מכך, האירועים שאנחנו חווים מבשרים את קריסתה הקרבה של קונספציית ''הסטטוס-קוו המתוחזק'' של הימין הישראלי כיום (שליטה כוחנית על אוטונומיות פלסטיניות מוחלשות ומסוכסכות, תוך מופעי אלימות מעת לעת לתחזוק השליטה, וליהטוט במו''מ מדיני לשם התחמקות מלחץ בינלאומי). כמו כן, הם מבשרים את קריסתה הקרבה של קונספציית ''שתי המדינות'' של השמאל הישראלי (הקמת מדינה פלסטינית חילונית-דמוקרטית חזקה אך מפורזת ושוחרת שלום לצד ישראל).

הקונספציה של הימין מתגלה כמציאות לא יציבה שאינה ניתנת לתחזוק לאורך זמן בהתחשב בקונטקסט הבינלאומי ובמצוקות הפלסטיניות שאינן זוכות למענה. הקונספציה של השמאל מתגלה כחזון שלא יכול להתממש במזרח התיכון התזזיתי, האסלאמי, הנחשל-כלכלית והאוטוריטרי הנוכחי.

אז מה כן? הכיוון הנכון הוא שילוב בין ישראל, עזה והגדה תוך חלוקה בשלטון. לא הפרדה או שליטה, אלא תלות שמבוססת על אינטרסים הדדיים וסיפוק של צרכי הביטחון והזהות של כלל הקבוצות (והרי יש הרבה יותר משתי קבוצות זהות מובחנות בין הים לירדן). הרעיון הוא שבגלל שאין סיכוי להבטיח ביטחון לישראל משטחי עזה והגדה ע''י ''קבלן חיצוני'' (בין אם בדמות של מדינה ובין אם בדמות של קנטון אוטונומי מוחלש), עדיף ששטחים אלה יהיו חלק מישראל ובשליטתה. לא מדובר על שליטה כוחנית של ישראל בפלסטינים כמו בתקופת הממשל הצבאי על ערביי ישראל עד 1966, אלא על שילוב אמיתי ומלא של הפלסטינים כאזרחים שווי זכויות וחובות. זהו מעבר מאסטרטגיה כושלת של ''הרתעה'' שלא יכולה לעבוד מול ארגוני טרור או אוטונומיות חלשות, לאסטרטגיה של ''המנעה'' (מושג ששמעתי ממוטי אשכנזי) שהיא יצירת סיטואציה שבה מראש אין לצד שכנגד אינטרס לפגוע בך כי בכך הוא פוגע בעצמו. זה החזון היחיד שיכול להבטיח ביטחון ושלום, לאורך זמן, גם לקבוצה היהודית בישראל וגם לפלסטינים. זה חזון ציוני מעודכן ובר-קיימא הרבה יותר משאר החלופות שהוזכרו קודם.

חשוב להדגיש: זה חזון ארוך טווח שכולל אזרוח מלא של הפלסטינים, עדכון ושדרוג של מדינת הרווחה הישראלית כך שתאפשר סולידאריות בין כלל תושבי הארץ בכך שתעמעם את התחרות הכלכלית על בסיס לאומי או כיתתי, יצירת מבנה פדרטיבי עם מכניזמים לשיתוף פעולה ברמת האליטות הפוליטיות בין כלל הקבוצות, חשיבה מחדש על מדיניות הגירה וקרקעות תוך ויתור על ההגמוניה של קבוצת הרוב היהודית, שילוב הדרגתי של הפלסטינים בכוחות השיטור והצבא, חריש עמוק בחינוך כך שילדינו יכירו לעומק את העולם שמסביב, פתיחת ערוצי תקשורת בינאישיים בין יהודים וערבים בכל הרמות. לצד זאת, ישראל חייבת להמשיך לנצח את סביבתה במרוץ החימוש (זה תנאי מפתח שאסור לזלזל בו - ראו את ההשפעה המכרעת של כיפת ברזל בעימות הנוכחי), ישראל חייבת להילחם עד חורמה בארגוני הטרור, ישראל חייבת להשתמש בחוכמה במקלות וגזרים כלפי אזרחיה החדשים בתקופת ההסתגלות הראשונה.

הפציפיזם קל הדעת שמגיח גם בימים אלה בשמאל הרדיקלי בישראל הוא מכשול ליצירת מציאות של יציבות שכן הוא חסר חזון פוליטי כולל וריאלי - אין בו ראייה מדויקת של המציאות והוא נשען על משאלת לב חסרת בסיס. גם הלאומנות העיוורת שמזהמת את השיח הציבורי כיום היא מכשול ליצירת עתיד בטוח למדינת ישראל ותושביה - זו ראייה קצרת ראות שאינה מבחינה בניואנסים הקיימים במציאות הפוליטית שסביבנו ובהזדמנויות שנפתחות בפנינו.

זאת שעת משבר שקוראת לנו לחשוב ולחשוב - לא רק להרגיש. צריך להרים את הכפפה.

הרחובות כולם ירוקים הלילה

הרמזורים כולם ירוקים הלילה. האוטובוס טס את עורק התחבורה הראשי. הרחובות ריקים, זרועים שאריות שוטרים. זכרון פורענות שכבר לא תתרחש הלילה. גם במלחמה האזרחים הולכים לישון בזמן. פניהם מכוסות. עיניהם פקוחות. מבטם רק בכיוון אחד. ירושלים כולה צהובה הלילה. עורק התחבורה הראשי סתום. השינאה מחלחלת כמו דם בחלב. ורוד עמוק, משקה מלכים ורוזנים בשעת המשתה הלילי. אני לא מסיר אחריות מהקהל. האנשים סביבי פוליטיים פחות ממני. מודעים פחות. אנושיים יותר. אני חייב להתקלח חזק הלילה. לגרד את עורי מעליי. להשיל מילים. לבטל רגשות. לכרסם התמכרויות מיותרות. לזרוח באור כתום ועמוק לכבוד ירושלים של מעלה. הנה הזיות התגלות וביבים בירח גדול ומלא בשמי הערב. הגאולה רחוקה.

יום כיף

מה שמנחם אותי בימים אלה זה הילדים שלי, ובמיוחד איתן שמחכה בקוצר רוח ליום האבא-בן שלנו לפתיחת הקיץ. כל השנה אנחנו מתכננים את היום כיף הסופר-אולטרה-מגה-קפיטליסטי הזה שקורה מיד אחרי סיום הקייטנה של יולי - השנה תהיה כבר השנה השלישית למסורת. התחלנו אותה כשאיתן היה בן חמש והבנו ששנינו מתים על לונה-פארק. בשנתיים האחרונות זה היה יום כיף בסופר-לנד בראשון לציון עם הפסקה לסרט תלת-ממד ביס-פלאנט. אנחנו מתייצבים שם בדקה שהמקום נפתח ועוזבים מאוחר בלילה, כשהעובדים כבר בועטים אותנו החוצה. ובגלל שאיתן נראה גדול בשנתיים-שלוש מגילו האמיתי אנחנו תמיד מצליחים לשקר ולעלות על מתקנים של גדולים.

השנה החלטנו לשנות קצת: להתחיל בבוקר עם המימדיון ואחרי הצהריים לעבור ללונה פארק. נסיים את היום עייפים ומזיעים בטירוף, את הפסקות האוכל נעשה תוך כדי המתנה בתור למתקנים כדי לא לבזבז זמן, מותר יהיה לקנות כמה קרטיבים וסוכר-על-מקל שרוצים, ואבא לא יגיד "לא" על כלום. זה הולך לקרות ביום רביעי הבא ככה שצריך לסיים את המלחמה עד אז, ואם המלחמה תימשך נגיע בכל מקרה, מקסימום נוריד קצת את הראש ונציץ ביירוטים של כיפת ברזל מהגלגל הענק.

אה, ואל תבקשו להצטרף - גם אם אתם אבא עם בן באותו הגיל. זה יום אבא-בן מקודש ואף אחד לא מוזמן!

אזעקה

כל הערב הבנות מאושרות ומשתוללות יחד. אני שמח לראות שהן שכחו את האזעקה ואת קולות הפיצוצים. איך ילדים עוברים הלאה בלי בעיות, לקנא ממש. אחרי הסיפורים אני משכיב אותן לישון. שר להן "נומי נומי" ו"לשפן יש בית" כמו בכל ערב, ומקנח ב"זרעי קיץ" למרות מחאותיהן.

ואז הודיה (בת שנתיים) שואלת: "אבא, זה איתן עשה את זה?". "את האזעקה?" אני שואל. "כן, אבא, זה איתן עשה את זה? זה איתן עשה את זה?". אני אומר לה שלא איתן עשה את זה אלא אנשים טובים שרוצים שאנחנו ננצח בתופסת כמו שהסברתי לה קודם, אבל זה לא משכנע אותה. היא שואלת איזה 20 פעמים ברצף "אבא, זה איתן עשה את זה?" ואז אני נשבר. "לא חמודה," אני ממציא, "יוני עשה את זה".

רוני (בת שלוש וחצי), ששתקה עד עכשיו, מחליטה להתערב.
- מי זה יוני?
- יוני זה האיש שמפעיל את האזעקה.
- והוא גר שם בתוך האזעקה?
- לא, זה המקום עבודה שלו.
- והוא נמצא שם כל הלילה ועוזר לנו בתופסת?
- כן, הוא נמצא שם בלילה ומפעיל את האזעקה.
- אז הוא מאוד עייף בבוקר כי הוא לא ישן בלילה.
- כן, הוא עייף.
- אז הוא ישן בבוקר?
- כן.
- אז מי מפעיל את האזעקה בבוקר?
- יהודה.
- יהודה ויוני ביחד מפעילים את האזעקה?
- כן.
- והם גרים ביחד?
- כן, יש להם בית והם גרים בו ביחד.
- אני לא מכירה אותם.
- נכון.
- ואני גם לא רוצה להכיר אותם. הם לא נחמדים.
- למה הם לא נחמדים? הם שומרים עלינו. עוזרים לנו בתופסת.
- כי הם עושים אזעקה חזקה וזה לא נעים לי. הם קקי ופיפי.
- לא אהבת את האזעקה. זה היה לך מפחיד.
- כן, הם לא נחמדים. אני לא רוצה להכיר אותם.
- טוב מותק, עכשיו תלכי לישון. אני ואמא שומרים עליך הלילה. אל תדאגי. הכול בסדר.
- אבא זה לא נחשב שאתה שומר עלי אם אתה רחוק. תישאר לידי.

אני נשאר לידן עוד קצת עד שהן נרדמות. אחרי חצי שעה אני מדליק בטעות את האור. הודיה מרימה את הראש אפופה, מסתכלת אלי ושואלת "אבא זה איתן עשה את זה? זה איתן עשה את זה?". "כן מותק," אני משקר לה, "איתן עשה את זה. הוא סתם רצה לשחק איתנו. זה היה בצחוק. אין לך מה לפחד". "זה איתן עשה את זה" היא ממלמלת לעצמה מרוצה ונרדמת.

גם ילדינו יהיו דוד ולא שלמה. גם הם לא יבנו את בית המקדש השלישי.

אנחנו כל כך מרוכזים בעצמנו

אנחנו כל כך מרוכזים בעצמנו.

אתמול יצא לי לדבר במקרה עם מישהו על העימות עם החמאס והוא שוב מכר לי את "עשיו שונא ליעקב". בלי להתכוון נתתי לו הרצאה על המורכבות של העמדה של החמאס כיום (לעומת הסבב הקודם) עם שינויי השלטון במצרים, והמלחמה בסוריה עם התמיכה של חיזבאללה באסד, וההקמה של דאעש והחליפות המוסלמית בעיראק וההשפעה של זה על דעת הקהל העולמית וכדומה. לא איזה ניתוח מורכב, סתם דברים שאני יודע מפה ומשם. הוא היה המום. לא היה לו מושג.

הייתי שמח אם מערכת החינוך שלנו הייתה משקיעה בללמד את הילדים שלנו היסטוריה כללית, מזרח תיכון, אסלאם ונצרות וכו' כבר מכיתה א'. קצת פחות לימודי יהדות וציונות. קצת לפתוח את הראש.

הרי אנחנו חיים בתקופה מעניינת חבל על הזמן. לא רק פה בישראל-עזה-גדה:

עיראק עם דאעש והכורדים. מצרים עם שלטון מכוון צבא מול אחים מוסלמים. סוריה עם המורכבות שלה. אוקראינה-רוסיה עם הסיפוח של קרים והחשש לחלוקה בין מזרח ומערב. הרפובליקה המרכז אפריקנית עם המוסלמים נגד הנוצרים. אלג'יריה והטרור של אל קעידה במגרב. הודו-פקיסטן והמאבק על קשמיר. סעודיה עם הפגנות שלא זוכות כמעט לדיווחים. תאילנד עם ההפיכה הצבאית והמאבק בין החולצות האדומות והצהובות. הפיליפינים. אירופה עם המהגרים, הימין הקיצוני והמשבר הכלכלי. מקסיקו והאלימות בין קרטלי הסמים, הממשלה והמיליציות האזרחיות. פרו, צ'ילה וארגנטינה עם אי השקט החברתי, ההפגנות והשביתות. סומליה והמאבק נגד אל-שבאב. קניה עם הפיגועים וההתמרמרות המוסלמית. סכסוכי הגבול בין קירגיזסאטן וטג'יקיסטאן.

הכול קורה עכשיו. לא לפני שנה ולא לפני עשור. כדאי לפתוח את האזניים. ועם כל זאת השאלה היא לאן כל זה מוביל ומהם התהליכים ארוכי הטווח.

זהו בינתיים. סתם כמה מחשבות לחלוק אתכם. קשה לי לעבוד היום בגלל המצב והכול.

מי שמחפש מקור אמין ומתומצת לידע על הסכסוכים וההתפתחויות הללו (פחות טוב למדינות מערביות), הנה:
 http://www.crisisgroup.org/en/publication-type/crisiswatch/crisiswatch-database.aspx

בני אברהם

הנה מחשבה מהפכנית:

כרגע הימין מציע מלחמת התשה לחיזוק הרתעה שלא עובדת ושימור של הסטטוס קוו הלא-יציב.

כרגע השמאל מציע הפרדה שבה נפקיד את בטחוננו בידי קבלני משנה לא אמינים וחסרי יכולת.

לדעתי צריך להבין שהאינטרס שלנו כישראלים הוא אזרוח מלא של כל הפלסטינים בעזה ובגדה. צריך להבין שעדיף לנו להעניק לפלסטינים שוויון אזרחי וחברתי מלא בתוך מדינה אחת, כולל זכויות קבוצתיות, כולל ויתור על ההגמוניה של הקבוצה האתנית היהודית בנושא קרקע ומשאבים, כולל מתן מענה לצרכי הזהות הלאומית והדתית של כלל הקבוצות. זה עדיף בהרבה מאשר להיפרד מהפלסטינים, לתת להם לחיות במדינה אוטוריטרית חילונית או מוסלמית ולהישען על ''קבלני ביטחון'' כמו הרשות או החמאס. זה גם יהיה טוב יותר לפלסטינים. על הפרטים והשלבים ואיך ליצור אמון בין הצדדים צריך עוד לדבר (כולל חיבור לחזון חברתי-כלכלי כולל), אבל זה הקו הכללי.

מתוך העמדה העקרונית הזאת צריך לגזור את האסטרטגיה והטקטיקה שלנו, כולל בהתכתשות הצבאית הנוכחית. זה חזון ארוך-טווח שייקח זמן. התחלה טובה תהיה ללמד את הילדים שלנו ערבית מכיתה א'.

אוהב אתכם בני אברהם.

עלוני שבת

נעם פרל לא לבד.

בשבת התארחתי ביישוב דתי, כך יצא שחומר הקריאה שלי הורכב בעיקר מעלוני שבת שמחולקים בבתי הכנסת. כל העלונים התייחסו לרצח שלושת הנערים. הזדעזעתי. אלה לא הקיצונים של כהנא חי אלא רבנים וכותבים שהם במיינסטרים של הציונות הדתית כיום. מנהיגות הציונות הדתית חייבת לדעתי בחשבון נפש ובלקיחת אחריות. הרבה אנשים צעירים וכואבים קראו השבת את הטקסטים הללו ומי יודע מה תהיה ההשפעה שלהם. הנה הדברים.

אבי רט "שבתון":

מה רע בלהגיב מהבטן? למה מפחדים להקשיב לבטן שאומרת לנו את האמת, בלי כל התייפיפות הנפש והפוליטיקלי קורקט המאוס, הצבוע והמסרס? זו לא חוליה כזו או אחרת, או קיצוניים מהשוליים. בואו נגיד את האמת מהבטן - זה האיסלאם כולו. כולל ערביי ישראל. כולם רקדו על הגגות כשנפלו טילים וכשנפלו הילדים. מספיק לשחק בנדמה לי של מתונים וקיצוניים.

הרב ישראל רוזן, ''שבת בשבתו'':

דם הנערים זועק: תג מחיר לאומי!

...במקום להרבות במילות עברה וזעם, ולנופף באיומים המיועדים בין השאר לתת פורקן-קיטור לחרון אפנו, יש לגבות תג-מחיר לאומי מוכרז. יש לנצל את האווירה - בעיקר הפנים-לאומית אצלנו - לנקוט בצעדים מדיניים וחקיקתיים...

... ובמקביל, מדינת ישראל והעם היהודי לתפוצותיו צריכים לפתוח בפרויקט אדיר ממדים תחת הכותרת ''הצלת האנושות מצפרני הפונדמנטליזם המוסלמי''. אני כבר שומע את הקולות הטוענים: ''השתגעת! לפתוח במלחמת דת? לקומם נגדנו את כל העולם המוסלמי?'' ותשובתי - כן!

הרב דב ביגון, ''באהבה ובאמונה'':

אויבינו.. צועקים בראש חוצות ''אטבח אל יהוד''. התגובה למחשבות לדיבורים ולמעשים הללו צריכה להיות כתשובתה של שרה אמנו ''גרש את האמה הזאת ואת בנה''... ולא ירחק היום ויתקיים בנו הכתוב ''הרנינו גויים עמו כי דם עבדיו יקום ונקם ישיב לצריו וכפר אדמתו עמו'' כפירוש רש''י: כי דם עבדיו יקום - שפיכות דמיהם.

דבר המערכת ''שביעי'':

לא פעם עומדת מאחורי הטענה נגד מבצע צבאי כזה או אחר האמירה שמדובר בעונש קולקטיבי, פעולה לא מוסרית הפוגעת בחפים מפשע. הגיע הזמן לזרוק את הטענה הזו לפח האשפה. ...מלבד כורח המציאות, עונש קולקטיבי הוא גם פעולה מוסרית, ודאי בכל מה שקשור לטרור הפלסטיני... מי שעומד מאחורי הרצח המתועב הזה, זו לא חוליה מקומית אלא החברה הפלסטינית כולה.

נבו כץ, מאמר מערכת, ''גילוי דעת'':

העולם הערבי לא תרם דבר לעולם ולאנושות מלבד מוות, הרס ושכול... בהתייחסותנו לערבים צורת החשיבה שלנו חייבת להיות 'חשיבה ערבית'.

ואני שואל: איך אנשים בעלי מעמד והשפעה שוכחים את הציווי היהודי היסודי של ''לא תרצח''? מאיפה יש להם העוז לומר דברים שעלולים להיות מתורגמים למעשים?

הקיץ הזה לא יהיה קיץ של תקווה

הקיץ הזה לא יהיה קיץ של תקווה. יבטלו את כל הפסטיבלים. יסגרו את בתי הקולנוע. תסתגרו בבתיכם מאחורי דלתות קרטון. בקיץ הזה לא עוד החיים מוכרחים להימשך. לא תוכלו להמשיך לשקר.

גברים צעירים מסתובבים ברחובות מכנסיהם צמודים שריריהם בתולים מבטם בוחן. ילדים מכים ילדים. נערים הורגים נערים. צעירים משיבים חטא אבות על בנים, שתיקת בנים על אבותם. בנים אכלו בוסר, שיני אבות מרוסקות משוללות לשון. בקיץ הזה הילדים משחקים.

בקיץ הזה הורים פזורי דעת נוטשים מכוניתם בחופזה ילדיהם שכוחים במושב האחורי, אין מי שישבור את החלון. בנותינו זונות. בנינו אנסים. זימת דת ולאום. מופעי חוצות להשקטת מצפון. אכול ושתוה. זלול וסבוא. המבטים קודרים. האברים מפוזרים. הקוצים מחייכים. השריפות קרובות. אתם תאבדו שפיות בקיץ הזה. השעון מכוון. הספירה החלה. היו נכונים.

(תמונה: משה אליהו)

תנו לחשוב

אתם מדברים. מדברים. יא אללה איתכם. לא יכולים לשתוק קצת? אתם יהודים, אז תנו קצת כבוד לזמן: הזמן מקודש, לא קדוש; אתם מקדשים אותו, לא הוא אתכם.

מה, חשבתם שהטכנולוגיה האיצה גם את הזמן? 7 שעות במקום שלושים? 7 דקות במקום שבעה? 7 שניות במקום טקס אשכבה?

תתחברו למסורת שלכם, יא כאילו-מתוחכמים מכל המינים והסוגים. האצבעות שלכם זריזות, אבל הנפש עתיקה מימות קדם. תשתקו כבר, בחייאת רבאק, בחייאת אלוהים. תנו לחשוב. תנו להתאבל.

איזה יום שזה היה

איזה יום שזה היה.

ניגשתי לבנק בשעת בוקר חגיגית כדי לקחת הלוואה לסגירת המינוס. פקידת הבנק עזרה ללא לאות בהחלטות הקשות: את זה לפרוס, את ההוא למתוח, עדיף שההחזר יהיה בעשירי ולא בראשון. כתבה נימוקים כבדי משקל למרכז אישור ההלוואות: זה מקום העבודה של הבעל, האישה בדיוק חזרה לעבוד, הנה ממוצעי ההכנסות וההוצאות. ואני, כמו אשכנזי במוסך, מנסה להפגין בקיאות ולדחוק בה עם אחוזי הריבית: נו, הריבית במשק נמוכה היום, זה האינטרס שלכם לתת הלוואות למשקי בית, גם אני קורא דה-מרקר.

ואז, אחרי שהכול אושר וסודר ונחתם, כשאני אורז את מסמכיי ומבקש לצאת, היא שואלת אם אפשר לעניין אותי בפתיחת תוכנית חסכון. חשבתי שהיא מתבדחת. בכל זאת עברנו משהו יחד בשעה האחרונה, לא עדיף שאתמקד בלהחזיר את ההלוואות? אבל הסתבר שהיא רצינית. כנראה שיש להם נוהל כזה בלאומי. כמו מוקדנית בהוט שמנסה למכור לך חבילת ערוצים משודרגת גם כשהתקשרת להתלונן שאין קליטה.

אולי מנימוס, אולי כי היא היתה נחמדה ונואשת, שאלתי אותה מה התנאים של ההלוואה. היא ענתה שמדובר בתוכנית חסכון גמישה, עם יציאה מיידית בלי קנסות, והריבית השנתית היא 0.15%.

חישבתי מהר בראשי, ''כלומר אם אחסוך 1,000 ש''ח בשנה, ארוויח בסוף השנה 15 ש''ח?'' ''לא'', תיקנה אותי הפקידה, ''כדי להרוויח 15 ש''ח תצטרך לחסוך 10,000 ש''ח בשנה''. ''אבל רק על עמלות ביצוע פעולה אני משלם לכם כמה עשרות שקלים בחודש...'' תמהתי, אך היא מיהרה להרגיע אותי, ''תראה, אם תיקח תוכנית חיסכון סגורה נוכל לעלות לריבית של 0.3% בערך, זה באמת לא יוצא הרבה אבל תראה בזה דרך שבה הבנק עוזר לך לא להוציא את הכסף על בזבוזים''.

התבוננתי בפקידה בריכוז אשר אט אט הפכה בדמיוני לאלון גל הפוקד עלי לחיות בהתאם למידותיי. הודיתי לה על העזרה וכשאני כושל את דרכי החוצה הספקתי להבחין במודעה כחולה צועקת אלי מן המסכים המהבהבים: ''מרן הרב אלישיב מברך את ראשי בנק לאומי''.

נשמתי עמוק וסוף סוף נרגעתי.

רחוב בנימין מטודלה

בשנות הסטודנט שלי החלפתי דירה בכל שנה ושנה, ונתתי בהן סימני טרור ואהבה: דירת הפיגוע בשוק, ודירת הפיגוע בבית הקפה, ודירת תשוקתי הראשונה. את זוכרת? מלונת אוהבים הקמנו לנו. קומונת נעורים גדושה עד גדותיה, לחלוק אהבתנו עם זרים שהפכו קרובים שהפכו שוב רחוקים בשנים שחלפו. לילות ירח קרירים על מזרן ממורטט במרפסת. המייתו הקבועה של הכביש הסואן שיככה את חרדת היכרותנו. ובלי דעת טוב ורע קטפנו רגעי אושר, חסכון אהבה לשנים שתבואנה. את חלמת עתיד ואני הוויתי הווה, וניסית להמציא לנו עבר, לשרטט פגישות חטופות, גורלות מצטלבים בחזיונות שווא.

עברתי היום במשעולי היכרותנו. העוברים והשבים התקבצו סביבי בדאגה: "היי, אבא, מה אתה עושה פה לבד? איפה הילדים שלך?" ורחביה כמעון דיור מוגן לקשישים וסטודנטים. עיר מקלט עגומה נסה מפני המציאות, מתבוססת בשיכחתה, ילדים אינם משחקים ברחובותיה. עיר עבר ביופיה העשיר מנקר העיניים, להרשים תיירים עשירים המפהקים מול קסמיה. ושמעתי אותך אומרת: הנוף תמיד אותו הנוף, רק גופי האנשים נשחקים ללא רחם.

ואני חוזר עכשיו אל ביתי. תעלולי בדידות הם געגוע כוזב למה שכבר לא ישוב לעולם. אחבק אותך חזק הלילה. אלחם על פיסת שפיות במלונת הזהב הפתוחה שלנו. אאמין שוב בחיים.

מבצע שלמה

כשהייתי מ''מ טירונים בנח''ל, כמה שנים אחרי מבצע שלמה, הייתה החלטה של רשויות הצבא לשבץ את הטירונים יוצאי אתיופיה בזוגות, כדי להקל על הקליטה ועל ההסתגלות. שתהיה להם שפה משותפת ולו עם אדם אחד.

במחלקה שלי שובצו אדיסו ומנשה: האחד ממדינת אמהרא באתיופיה והשני ממדינת תגראי; האחד דובר אמהרית והשני דובר טיגרית. הדבר היחיד שקישר ביניהם היה צבע עורם השחור.

אז ככה

אז ככה:

לא מספיק שאשתי עבדה היום כמו חמורה מ-9:00 עד 21:00 בגלל עומס בעבודה, היא גם צריכה לשמוע מקולגות איזה גבר אני שאני ככה עוזר לה: אוסף את הילדים ודואג לבית והכול? הרי כשאני עובד עד מאוחר אף אחד לא שואל אותי מי נמצא עם הילדים, שלא לדבר על להתפעל מזה שאשתי יודעת לעשות לבנות קוקו.

תרגיעו, אנשים. הדרך לגיהנום רצופה כוונות טובות.

להב"ה

אני עוצר בעיר להזמין לנו אוכל מוכן לערב זוגי. מעבר לדלפק פרצוף מוכר. בחור צעיר אומר לי שהוא מכיר אותי, ואחרי שנייה שנינו נזכרים שהייתי המדריך שלו בלהב"ה. המלצרית שלידו מסתכלת עליו בתדהמה והוא מסביר לה שלא מדובר בארגון האנטי-ערבי ההוא נגד התבוללות אלא בתוכנית "לקראת השכלה באוניברסיטה העברית" שהשתתף בה בתיכון.

להב"ה היא תוכנית של היחידה למעורבות חברתית באוניברסיטה העברית שמאפשרת לתיכוניסטים מצטיינים שאין במשפחתם מישהו שלמד באוניברסיטה לשמוע קורסים ולצבור נקודות זכות במהלך כיתות י"א וי"ב. המטרה היא לעודד אותם לרכוש השכלה גבוהה לאחר השירות הצבאי. אני העברתי לתלמידים את הקורסים המקדימים בכיתה י' בנושאי מיומנויות כתיבה אקדמיות ומבוא לחברה הישראלית. הרציתי בלהב"ה שלוש שנים והאמת היא שכל הזמן התלבטתי ביני ובין עצמי האם הפרויקט הזה באמת שווה את ההשקעה הרבה בו. האם באמת כדאי להעמיס על כתפי התלמידים לימודים במסגרת אוניברסיטאית כבר בתיכון, במקביל לבגרויות ולשאר הפעילויות. וגם לא היה לי קל עם הקבוצות שהדרכתי באותן שנים. בעיות משמעת רבות ליוו את השיעורים (בכל זאת, תלמידי תיכון) והרבה פעמים הרגשתי שאני לא מצליח לעורר דיונים מעניינים על הנושאים שלמדנו.

והנה עומד למולי בחור צעיר בן 21. כשהכרתי אותו הוא היה ילדון עם שיער ארוך וחלומות על מוסיקה ועכשיו הוא גברבר חסון אחרי שירות קרבי עם מבט שרוצה לטרוף את העולם. הוא מספר לי שהוא מתכנן ללמוד מדעי המחשב בשילוב אמנות דיגיטלית. יש לו אמנם הרבה עבודה עד שיתקבל אבל הוא לא חושש מזה. והוא מוסיף ומספר לי על החוויה שלו בלהב"ה, עד כמה הקורס במיומנויות כתיבה היה מועיל, ואיך לקח בכיתה י"א קורס במוסיקולוגיה. הוא לא ניגש למבחן אמנם, אבל עצם הלימודים בקורס עם סטודנטים רגילים הראו לו שהאוניברסיטה זה לא מקום בשמים, אלא מוסד שלומדים בו אנשים כמוני וכמוך.

ופתאום כל הספקות שהיו לי כל השנים - על חשיבות התוכנית הזאת שהשקעתי בה שעות לא מעטות במהלך התואר השני - כאילו התפוגגו. והייתה לי נחת אמיתית בשעת הערב המוקדמת. בכל זאת עשיתי משהו בעולם הזה. והנה הוא אורז לי את הסושי ומוסיף מנה ראשונה "ככה, על חשבון הבית" ואני יוצא משם מחייך אל העולם...

יש ימים שבהם הכל אהבה

יש ימים שבהם הכל אהבה. שמיכת רוח קלה עוטפת את פנים הבית. הילדים עולצים. אנחנו נינוחים. המחשבות שוקעות כאבק במוצאי סופה. תחושת הפספוס מתפוגגת.

אני מתיישב מולם ומקשיב. מחבר מילה למילה, משפט למשפט. משמעות מדוייקת מתנסחת בראשי. חיים שלמים מתגלים בכמה דקות של חסד. החיוכים שלהם מתרחבים, הלב פתוח, ההתרפקות נינוחה: הרי כולך כאן, אין צורך במאמצים. יש ימים שבהם רוח אלוהים מרחפת מעל פני המים.

(תמונה: משה אליהו)

לא!

לא!

לא שומע יותר על ילדים נופלים מקומה שלישית, נערות מתחשמלות בבריכה, פעוט טובע באמבטיה נשימתו חנוקה, תינוקת שכוחה מתבשלת באוטו ביום חמסין. לא יודע על הזוועות. לא מקבל דיווחים. לא מתעדכן. לא מדמיין. לא הוזה את עצמי מקבל בשורה, רץ קצר נשימה, נסער, דומם, עולמי נחתם, איתם ברגעיהם האחרונים. נשאר תמים. חולם עולם נצחי, עמוק, צלול. לא נוטף דמעות ברגע מאושר. לא ממלמל מילים אחרונות, נשיקות פרידה, נסיעה מקרית אחרונה בדרך. שקט שקט רך כמו מים רך כמו גלים גבוהים במרחק, מעט אנשים, מעט מידע, מעט אדם. האסונות רחוקים. המציאות מוארת. שד מחייך מנצנץ על המים גם אם אברח רחוק

(תמונה: משה אליהו)

נשיא לא פוליטי

סקרי דעת קהל מסמנים אותו כמועמד פופולארי מאוד במרוץ לנשיאות. נדמה לי שהגיע הזמן לומר כמה מילים על פרופ' דן שכטמן.

באופן עקרוני, גם לי קוסם הרעיון של נשיא או נשיאה שלא מגיעים מהתחום הפוליטי, מישהו שעשה דבר וחצי בחייו ויכול להוות דמות מאחדת ומעוררת השראה בתפקיד שהוא רובו ככולו סמלי. אבל התנאי המרכזי לדמות שכזו הוא שאנחנו מכירים אותה, ואולי יותר חשוב, שהיא מכירה אותנו – את החברה הישראלית המסועפת שלנו, על כל יופייה ומגרעותיה. נדמה לי שדן שכטמן נכשל כישלון חרוץ בשני הקריטריונים הפשוטים הללו.

אנחנו לא מכירים אותו. כלומר, אנחנו יודעים שהוא פרופסור מכובד לכימיה שהגיע לתגליות מרשימות וזכה להכרה אקדמית הכי גבוהה שיש אך מהי עמדתו בסוגיית הפליטים והמהגרים? מה דעתו על אי השוויון הכלכלי? על הסכסוך הישראלי-פלסטיני? איך הוא רואה את האיומים הביטחוניים על ישראל, גובה תקציב הביטחון והקשר שבין הצבא והחברה בישראל? מהי עמדתו בשאלת יחסי יהודים וערבים במדינה? מהי דעתו על השסע העדתי? על סוגיות של דת ומדינה?

ויותר מכך, האם הוא מכיר אותנו? לפי ויקיפדיה, נכון להיום פעילותו הציבורית מסתכמת בתוכנית טלוויזיה לילדים בנושא מדע ובהחלטתו לרוץ לנשיאות. הוא לא שימש מעולם כחבר בכיר בארגון חברה-אזרחית, לא היה שותף בועדות ציבוריות, לא התנדב באופן משמעותי, לא לקח פסק זמן מעבודתו המדעית כדי להיות מנכ"ל של משרד ממשלתי. כלום. ואדגיש, אין עם זה שום בעיה ובמקרה של פרופ' שכטמן הייתה לכך הצדקה מלאה: אנחנו צריכים לשמוח על כך שמומחה כמוהו בתחום הנדסת החומרים הקדיש את חייו לעבודתו המדעית והכשיר את הדור הבא של המדענים הישראלים, אך מכאן ועד מועמדות לנשיאות הדרך ארוכה. לא מדובר על פרופ' חיים ויצמן שהיה לו תפקיד מרכזי בתנועה הציונית. לא מדובר על פרופ' חנוך גוטפרוינד (פיסיקאי, לשעבר נשיא האוניברסיטה העברית) שמשתתף בהתארגנויות פוליטיות, יוזם פרויקטים של חינוך ותרבות, ודעתו על ענייני השעה ידועה ומפורטת. יכול להיות מרענן שיהיה לנו מדען לא-מפלגתי ולא-פוליטיקאי, אך הוא צריך להיות אדם שצופה לבית ישראל, ולא אדם שכל חייו היה מסוגר בין כותלי האקדמיה.

ואולי זאת בדיוק הסיבה לכך שכל כך הרבה ישראלים תומכים במועמדותו של שכטמן. כי הוא לא מוכר. כי הוא חדש. כי הוא מייצג מצליחנות ישראלית אובייקטיבית ובלתי ניתנת לערעור (פרס נובל). כאילו נשיאותו האפשרית תתן לנו תחושה שהנה, אנחנו בסדר, העולם יכול להתקנא בהישגינו. כאילו עדיף לנו נשיא שלא זיהם את חייו בנקיטת עמדה בסוגיות המרכזיות שמטרידות אותנו. כאילו אפשר להמציא יש מאין ישראליות יפה ומאחדת על בסיס הישגים מקצועיים מרשימים ואפס פעילות ציבורית.

יש לי הרבה הסתייגויות מכל אחד ואחת מהמועמדים האחרים לנשיאות, אבל אצל חמשת האחרים אנחנו יודעים במידה מסוימת את מי אנחנו מקבלים. על דן שכטמן איננו יודעים דבר. 

(תמונה: מתוך ויקיפדיה)

למה אקדמאים לא קוראים (יותר)?

תמונה ראשונה: אני עולה לאוטובוס אחרי יום עבודה מתיש ומתיישב במקרה מול מרצה צעיר שאני מכיר ומעריך. אנחנו מדברים על המחקר שלי ושלו, על דפוסי עבודה, ואיך מוצאים זמן למשפחה למרות כל העומס. הוא מספר לי שהוא עובד כל יום עד מאוחר, עד שתיים-שלוש בלילה לפעמים, ותמיד קם בשש וחצי לפזר את הילדים. אני שואל אותו אם הוא מוצא זמן לקרוא כתבי עת ולהתעדכן במה שחדש בתחום. הוא צוחק ואומר לי שהוא צריך עכשיו לייצר ידע, לא לצרוך אותו. 

תמונה שנייה: מרצה מוערך מחו"ל מבקר אצלי בבית. בזמן שאנחנו מארגנים את השולחן לארוחה הוא מזהה ספר מאמרים חדש שמונח על המדף - ספר בהוצאה מכובדת ובתוכו מאמר שהוא עצמו כתב. אני אומר לו שאני בדיוק קורא את הספר, הוא מאוד רלוונטי לדוקטורט שלי. הוא שואל אותי בתמיהה אם אני ממש מתכוון לקרוא את כל הספר, איך יש לי זמן לזה?

תמונה שלישית: מפגש השקה לספר חדש, פרי עבודה של שנים רבות. כולם משבחים את המחבר, מתארים איך הספר ממלא את החלל בספרות הקיימת ועד כמה הוא תורם לתחום. אחד המברכים, ראש מחלקה, קם לדבר ולהפתעת הנוכחים אומר שאם נודה על האמת אף אחד מאיתנו לא מתכוון לקרוא את הספר מתחילתו ועד סופו, אבל אין ספק שפרקים או חלקים מתוכו ישמשו אותנו רבות בסילבוסים שלנו בקורסים השונים.

תמונה רביעית: סדנת דוקטורנטים שעוסקת בכתיבה ובנהלי עבודה אקדמיים. המרצה אומרת שצריך לזנוח את התפיסה הרומנטית שלפיה אקדמאי הוא אינטלקטואל שהוגה להנאתו בנושאים שברומו של עולם, יושב בבית קפה עם מקטרת וקורא ספרים, ולעבור לתפיסה של אקדמאי כאיש מקצוע, יצרן ידע, שכותב כתיבה טכנית-מקצועית על תחום מומחיותו. בכלל, היא מוסיפה, קריאה מוגזמת חוסמת כתיבה. מרבית הדוקטורנטים מהנהנים בהסכמה, מלבד דוקטורנט אחד בשנתו הראשונה לתואר שמנסה להתווכח וזוכה למבטי רחמים או זלזול משאר הנוכחים.

אז לא, אקדמאים לא הפסיקו לקרוא. כולם קוראים. הרי המאמרים הרבים בכתבי העת שלנו עמוסים לעייפה בציטוטים ממקורות אחרים. הרי הביבליוגרפיות של התזות והדיסרטציות שלנו כוללות מאות רבות של מקורות. אבל האם אנחנו באמת קוראים? קוראים לעומק? קוראים לא רק על מנת שלא יאשימו אותנו ששכחנו לצטט את הזה או את ההוא? קוראים לא רק כמה עמודים מתוך הספר כדי שנוכל לסכם את הטיעון המרכזי בשתיים-שלוש שורות בפייפר שלנו? קוראים לא רק על מנת לקטלג את המאמר כשייך לאחת מחמש גישות תיאורטיות שהחלטנו עליהן מראש כדי שנוכל לבקר אותן ואת חסרונותיהן ולקדם את הגישה התיאורטית השישית שהיא היא תרומתנו הצנועה לעולם הידע?

אני מנסה לחשוב למה הפסקנו לקרוא. הסיבה הראשונה שעולה בדעתי היא ההתמחות המוגזמת. כשאני מדבר עם עמיתים לתחום הפוליטיקה ההשוואתית (שלא לדבר על חוקרי מדיניות ציבורית, יחב"ל, או פילוסופיה פוליטית) כמעט שלא קורה שהם מכירים את החוקרים והמחקרים האחרונים בתחומי הפוליטיקה האתנית והסכסוכים האתניים בהם אני מתמחה. הרי ממילא הניסיון להישאר מעודכן בשלל המחקרים שמתפרסמים בתת-תת-התחום שלהם הוא קשה, עד שאין סיכוי שיקדישו זמן לקרוא מאמר או ספר בתחום אחר.

אך מעבר לכך יש גם את בעיית העדר הפרדיגמה. לפני כמה שנים ניגשתי לעדכן סילבוס בקורס מ"א בגישות ותיאוריות במדע המדינה. כדי להיות בטוח שאני לא מפספס ספרים חשובים בפוליטיקה השוואתית הורדתי מאתרי האינטרנט של האוניברסיטאות המובילות בארצות הברית את רשימות הספרים שאותם קוראים הדוקטורנטים האמריקנים לקראת הבחינות המקיפות (comprehensive exams) שהם עוברים בשנתם השלישית לתואר. היו אמנם כמה ספרים בולטים שחזרו בכל הרשימות (כן, בנדיקט אנדרסון – קהיליות מדומיינות, כן, ברינגטון מור - המקורות החברתיים של הדיקטטורה והדמוקרטיה), אבל מעבר לכך הופתעתי לגלות עד כמה הרשימות הללו שונות, עד כמה לא קיים גוף ידע אחד שמהווה תשתית לכל מי שמבקש להתמחות בפוליטיקה השוואתית. חברים בדיסציפלינות אחרות סיפרו לי שהמצב הזה אינו ייחודי לתת התחום שלי. האם העדר ההסכמה על פרדיגמה מחקרית ועל ה"great books" בדיסציפלינה גורמת לחוקרים ולסטודנטים לוותר מראש על המאמץ לקרוא ספרים שאינם קשורים באופן הדוק לנושא המחקר שלהם? איזו סיבה יש לחוקר שרוצה להרחיב את אופקיו לבחור דווקא בספר מסוים אם לא קיימת הסכמה בדיסציפלינה שמדובר בספר חשוב שבאמת שווה לקרוא אותו?  

מה שמוביל אותי לסיבה השלישית. האיכות. חוקר שאני מעריך אמר לי פעם שמאמר טוב מציב סימן שאלה וספר טוב מתחיל לספק סימני קריאה. ואנחנו חיים בתרבות אקדמית שמעודדת כתיבת מאמרים (והרבה, וקצרים ככל האפשר) והתוצאה היא מאמרים רבים שלא באמת מפתיעים את הקורא מבחינה מושגית, תיאורטית או אמפירית; מאמרים שממחזרים מאמרים קודמים וההישג שלהם הוא הפרסום עצמו. ואדגיש, יש פעמים מעטות שבהם אני נתקל במאמר שהוא באמת ייחודי ומעורר מחשבה, אבל, ברוב המקרים, אם תיקחי כתב-עת אקראי בתחום ההתמחות שלך תגלי שלא באמת מעניין אותך לקרוא 90% מהמאמרים שבו. ועוד לא הזכרנו את הז'רגון ואת השפה שלא עושים חשק לקרוא.

וזה קשור כמובן לנקודה הרביעית והיא שאלת הכמות. יש כיום כל כך הרבה חוקרים, כל כך הרבה כתבי עת, כל כך הרבה הוצאות ספרים. מי בכלל יכול לקרוא כל כך הרבה. ומעל כל אלה נוצרה תעשייה שלמה של תקצירים ו-handbooks ו-annual reviews ואנציקלופדיות שבהם במאמר אחד אתה יכול לקבל "כאילו" תמונת מצב על המתרחש בתחום מסוים, כולל הביקורת השגורה על כל אחת מהזוויות התיאורטיות ועל המושגים המקובלים.

אין לי תשובה טובה לשאלה שאני מעלה כאן, אבל מטריד אותי לצמוח אינטלקטואלית בחברה שמעודדת אותי לכתוב אבל לא לקרוא יותר מדי.

לזכרו של דביר

כשהייתי ילד ועמדתי דום בצפירת שתי הדקות בבוקר יום הזיכרון, תמיד היתה עולה בדמיוני תמונה עמומה של חייל שמתקדם לאט בחולות על רקע של שמים אפורים ופתאום מתמוטט ונופל. בעשרים השנים האחרונות, בצפירת יום הזיכרון אני חושב על דביר.

דביר מור-חיים ומשפחתו גרו סמוך מאוד לביתנו בירושלים. הוא, אחיו ואחותו היו מבוגרים מאיתנו בכמה שנים ולכן היו בשבילנו מעין "אחים בוגרים" בבני עקיבא ובבית הכנסת. אחד מתענוגות הילדות היה משחק ה"עיוור" שהמציאו: כל הדרך הארוכה מבית הכנסת הביתה הם היו מכסים את עינינו במטפחת, מובילים אותנו בחזרה בדרכים שונות ומשונות, ואנחנו היינו צריכים לנחש היכן אנחנו נמצאים.

אני זוכר היטב היכן הייתי כשהודיעו לי שדביר נהרג. ישבתי בחדר האוכל הרחב של הישיבה התיכונית שבה למדתי כשחבר סיפר לי כלאחר יד שבוגר של הישיבה נהרג בלבנון. אני הרגשתי שאני נשתל במקום, פשוט הייתי המום, והידיעה הזאת על דביר ועל מותו ליוותה אותי במשך חודשים רבים אחר-כך, לא הפסקתי להגות בה. היום אני מבין שהייתה זו הפעם הראשונה בחיי כאדם בוגר שנתקלתי במוות של אדם קרוב ואולי משום כך היה לי קשה כל כך לעכל את הבשורה.

הגעתי בחשש ללוויה ולשבעה, ובגלל גודש האנשים והחיילים לא הצלחתי להתקרב לרות ולאבינועם ולומר להם עד כמה אני מצטער ועד כמה אני כואב איתם את מותו של דביר. ואחר כך הזדהיתי איתם מרחוק באכזבתם המרה מהמדינה ומרשויות הצבא ששיקרו וטייחו, וליוויתי אותם מרחוק בטקסי האזכרה הפשוטים בסניף בני עקיבא בעמק המצלבה, טקסים שמכבדים כל כך את הנופלים על סיפור חייהם וייחודם. ואהבת הספר של דביר והסיפורים שסיפרו על כך שביקש ליום הולדתו בלבנון את קובץ סיפוריו של עגנון היוו בעבורי מקור השראה גם בתקופות הלא-פשוטות שחוויתי כחייל בזמן שירותי הצבאי.

ומאז כבר עברו שנים רבות כל כך, בגרתי והתפכחתי והולדתי ילדים משלי, ואנשים קרובים יותר אלי מתו בזמן השירות הצבאי או אחריו, אבל עדיין בצפירת יום הזיכרון אני חושב על דביר – על המכר הראשון שמת לי כאדם בוגר ושהתאבלתי עליו ביחידות ימים וחודשים כה רבים. יהי זכרו ברוך.

 

 

נסיעה

כל הנסיעה הביתה הבן והבת דנים מאחורה בכובד ראש בשאלה את מי הם שונאים יותר: את אבא או את אמא. הבת מסבירה לי שאני צריך לכעוס עליה פחות, שאני צריך להירגע. אני שותק, מתגעגע לחינוך הקשוח של פעם. חושך שבטו וגו'.

אחרי שהם משתתקים לפני השינה אני עולה למיטה של הבן. הוא מחבק אותי ואומר לי שהליטופים שלי עוזרים לו להירדם. שאני חמודי. אני מתרכך.

בגינה הציבורית

אחר הצהריים עם הילדים בגינה הציבורית. שלוש אמהות מפהקות פיהוק רחב אחת אחרי השנייה, כמו גל במגרש כדורגל.

 

 

יום השואה עם תלמידים

כשקראתי הבוקר שחבר פייסבוק החליט לא לשלוח את הילדים לבית ספר ביום השואה חשבתי שהוא קצת הגזים. סמכתי על המערכת שתדע לדבר על הנושא במינונים הנכונים. הנה הדיאלוג עם איתן (בן שש וחצי) הערב, במקום סיפור לפני השינה:

- מה עשיתם היום?
- רוב הזמן היינו בחוץ וחשבנו על האנשים שמתו בשואה.
- מה קרה בשואה?
- היה איש אחד שרצה מאוד להיות בשלטון והוא שנא מאוד את היהודים ואז הוא תכנן איך להרוג אותם. הוא שם את היהודים במין מקום כזה רק של יהודים, לא זוכר איך קוראים לו.
- גטו?
- כן, כן, בדיוק! ומי שהיה לו מזל הרגו אותו מהר ומי שלא, שמו אותו במקום אחר. הם קשרו את כל היהודים עם הידיים מאחורי הגב ובאו עם חרבות גדולות והרגו אותם. חתכו להם את הראש.
- מי עשה את זה?
- הנאצים. הנאצים שונאים את כל היהודים.
- ומי אלה הנאצים?
- נו, הגרמנים, ואבא, אפילו הייתה ילדה אחת שהייתה בת 6(!) כשהתחילה המלחמה, בדיוק בגיל שלנו! סיפרו לנו עליה. היא היתה בשואה.
- אתה יודע שבסופו של דבר רוב בני האדם הם טובים.
- אבל הנאצים לא היו טובים. וגם היוונים הם לא טובים.
- נכון, הנאצים היו רעים מאוד, אבל הנאצים חיו מזמן. כל הנאצים כבר מתו. וגם רוב היוונים היום הם אנשים טובים.
- הנאצים היו מזמן אבל יש כל הזמן נאצים חדשים. עכשיו יש את הילדים של הנאצים והנכדים של הנאצים והם שונאים את היהודים כמו הנאצים. כל הזמן יש נאצים.
- ומי אלה הנאצים החדשים?
- נו, הגרמנים. 

טקס סיום קורס קצינים

הייתי כל כך ציני בטקס סיום קורס הקצינים שלי עם כל הקלישאות והססמאות. ואז סבא שלי פרץ בבכי כשראה אותי במדי קצין ואמר לי ''אתה לא מבין מה זה אומר בשבילי''.

מאז אני לא מזלזל במי שחושב שהשואה מחייבת אותנו להיות חזקים, גם אם אני רואה את הדברים אחרת.

מי שעבר את השואה לא ידע שהוא עובר את השואה

מי שעבר את השואה לא ידע שהוא עובר את השואה. מי שמת בשואה לא ידע שהוא עומד למות בשואה. הם לא ידעו שכל ההתרחשויות הללו יתקבצו בסופו של דבר למילה אחת.

וביום השואה אני לא רוצה לזכור את ימי האימה ההם אלא דווקא את החיים שקדמו להם, הרי יש משהו אלים כל כך בהתעקשות לדוש ברגעי הזוועה ובגילויי חוסר האנושיות. הרי התיאורים המפלצתיים מרחיקים את האנשים הללו מאיתנו ואנחנו מאבדים את היכולת לדמיין אותם כאנשים בשר ודם, אנשים כמונו.

אני נזכר בביקור שלי אצל סבתא טובה שבוע או שבועיים לפני מותה. שכבתי לידה על מיטת העץ הזוגית והתבוננתי בתמונה הישנה של משפחתה שהייתה תלויה על הקיר שממול. והיא, שהייתה כבר עייפה מן הניתוח שעברה ומחיים של מאבק ומרורים, סיפרה לי שבזמן האחרון היא חושבת הרבה על ילדותה, נזכרת באמה ובאחיה הגדול חנן שהיה לה תחליף אב והיא אהבה אותו כל כך. והוסיפה שהמחשבות הללו גורמות לה להרגיש שוב כמו ילדה קטנה, כמה שהיא מתגעגעת למשפחתה, כולם כבר הלכו, אפילו אחיותיה ששרדו את השואה נפטרו לא מזמן בבתיהן הרחוקים בארצות הברית.

ואני עובר עכשיו על הרשימות שרשמתי לעצמי לפני שטסתי לפולין כשהייתי בן 17 כשדיברה איתי על ילדותה בלאנצוט: סיפרה לי על ארמונו המפואר של הגראף פוטוצקי והסמל השבור של משפחתו שנקטם לאחר שאחד מבני המשפחה הפך ליהודי, והגימנסיה הפולנית על שם שינקביץ שבה למדו מעט יהודים כי היו חייבים ללמוד שם בשבת וחברתה דבורה ליפשיץ הלכה לשם ומשום כך יהודים רבים החרימו את חנות היין של הוריה, ובית הספר "תרבות" שבו למדה עברית מהמורה אברהם לדרמן שהגיע מוילנא הרחוקה, ושלל התנועות הציוניות שפעלו בלאנצוט – פועלי ציון ובית יעקב והמזרחי והשחר, ובית הקולנוע "סוקול" שהקרינו בו את סרטי צ'ארלי צ'אפלין אבל יהודים לא הרגישו שם בנוח, והרינק – כיכר העיר – שאליה הגיעו היהודים מהכפרים בכל שלישי וחמישי כדי למכור את מרכולתם בשוק, ויער רומנקובה שבו ערכו הרוטשילדים מסעות ציד עם הגראף פוטוצקי שהיה ידיד גדול של היהודים, ובית הכנסת עם המנורות המרהיבות שעל בימתו עמד הרב פרישמן ודרש דרשות בשבתות ובמועדים, והחדר בבית הכנסת שאליו נתקבצו העניים שלא היה להם איפה לישון וכשלא נותר מקום היה שמרל לוקח אותם אליו הביתה וכל הלילה עומד ודואג שהתנור יהיה חם ושיהיה להם מה לאכול, והלוויות שיצאו לבית הקברות אך רק בנוכחות הגברים כי הנשים לא הורשו ללוות את המתים, וכך הלאה, חיים זעירים ושלמים של עיירה קטנה קמים ועולים לנגד עיני.

ואני מצליח לרגע קט לראות את סבתא טובה כילדה וכנערה, חיה חיים שהיו בעבורה נורמאליים לגמרי מהסיבה הפשוטה שהיא גדלה לתוכם. ואני מנסה בכל כוחי שלא לחשוב על העתיד שמצפה לה ולכל אוסף האנשים והנשים שהיוו את תפאורת ילדותה, מתעקש לתפוס את ההווה שלהם כפי שהם עצמם חוו אותו, עם אותות אזהרה וסימני אזעקה אמנם, אך בלי הוודאות החד-משמעית שיש לנו כיום כמי שיודעים את סופו המר של הסיפור.

ואולי כך צריך לזכור: סיפור ועוד סיפור ועוד סיפור. להקים לתחייה עולם עשיר של אנשים רבים ממקומות שונים ועם סיפורי חיים מגוונים. להמשיך ולשמוע עוד ועוד מה היה וכיצד, ולהפסיק תמיד ב-1937 או 1938 כדי לאפשר לעצמנו לדמיין עולם שלא נקטע באכזריות ובעורמה. כדי לאפשר למתי השואה ולניצוליה חירות מלאה ושלמה, גם אם בדמיוננו וגם אם לרגע קט בלבד.

(בתמונה: אני ברחוב וולווה בלאנצוט שבו נולדה וגדלה סבתי)

אוכלים צהריים בקמפינג המדברי

אוכלים צהריים בקמפינג המדברי. הילדה של החברים שואלת: "אמא, למה אבא של איתן אוכל ביצה? מה הם לא טבעונים?'' ואמא שלה עונה: "לא, חמודה, יש אנשים שהם לא טבעונים. סבא וסבתא לא טבעונים. דודה חוה לא טבעונית. וגם אבא של איתן לא טבעוני''.

הילדה מביטה באמה בפליאה, שותקת ומהרהרת, ממשיכה לכרסם את העדשים המונבטים. אבא של איתן מלטף את איתן שלועס מצה עם שוקולד ונזכר בשבת בר-מצווה של בן-דוד שלו שלומי בתל אביב. איך כולם ניסו להתחשב בהם כל השבת אבל בסוף לא התאפקו וראו טלוויזיה אחרי הצהריים, והוא ואבא שלו ואחיו ישבו בחדר השני ועשו את עצמם קוראים עיתונים.

אני פוגש אותו צועד על המסילה עם אשתו וילדיו

אני פוגש אותו צועד על המסילה עם אשתו וילדיו. חבר ילדות מבני עקיבא שכבר שנים רבות לא התראנו. שיחת עדכון. הוא דווקא גר ועובד לא רחוק.

כשאני עוזב אותו אני נזכר במחנה הקיץ ההוא כשהיינו בשבט מעלות. באחד מטיולי הבוקר רצתי מהר מדיי בשביל הצר ולפתע מעדתי והתגלגלתי במדרון. שכבתי למטה שותק, המום מההפתעה ומהכאב שהתפשט ברגלי הימנית ורק שניות ארוכות לאחר מכן צעקתי בשקט ''הצילו'' במבוכה. המדריך שירד אלי הוביל אותי לחובש ולמזלי הסתבר שהסירה הקוצנית בלמה את נפילתי והותירה רק שריטות עמוקות בירך הימנית.

כשחזרנו למחנה נשארתי לנוח במאהל. החברים והחברות עלו אלי לרגל לשמוע מה קרה, אבל די מהר השתעממו וחזרו לחיזורים ולמשחקי הקלפים. ואז הוא הגיע. ישב איתי בערך שעתיים, לא עזב, סיפר איך גם הוא, פעם מזמן בטיול גגות ברובע, נפל מגובה רב על ערימת חול, ואיזה מפחיד זה היה. וגם אני חזרתי וסיפרתי לו איך שנייה אחת רצתי על השביל ופתאום מצאתי את עצמי למטה, מפחד שאף אחד לא ימצא אותי ושקרה לי משהו נורא. והוא לא אמר לי ''שטויות, העיקר שהכול בסדר'' כמו השאר, אלא איפשר לי לחזור ולספר מה שקרה, להעלות גירה. עד היום אני מכיר לו תודה על הנוכחות הפשוטה ההיא שהייתה כנראה חשובה כל כך כי נחרטה עמוק בזיכרוני.

וכשהמשכתי לטייל ברוח האביבית נזכרתי במפגשים נוספים לא מזמן עם חברי ילדות מפעם, איך בהיתקלויות האקראיות הללו אני תמיד מרגיש מעין חוט חי ופועם המחבר בינינו למרות מרחב הזמן שחלף. וחשבתי שאולי במרחק הזכרונות והחוויות של האנשים שהפכנו להיות, כל אותם ההבדלים שהגדירו אותנו והפרידו בינינו בתור ילדים כאילו מתפוגגים. ובאופן מפתיע, רק כעת כשבגרנו ויצאנו לעולם אנחנו מבינים עד כמה התקופה והמעמד והשקפת העולם שבתוכם גדלנו - ילדי בני-עקיבא מחונכים מהמרכז השבע של ירושלים בשנות ה-80 וה-90 - היו ייחודיים וחד-פעמיים כל כך.

ואולי במפגש הזה עם מי שחווה איתי ומולי את ילדותי ישנה הבנה עמוקה של מי שאני, ולא משנה מהן הבחירות והטעויות שעשיתי מאז בחיי.