חיים הראויים למידותינו

כי היינו צריכים לחיות כמו גברים יגעים בכפר קטן בסוף יום עבודה, יושבים בחוץ בערב מול בירה זולה, שותים ומדברים, צוחקים ומתקוטטים, צועקים ומתחבקים, מתהוללים תחת שמיים פתוחים, מול נוף המתגלגל הרחק הרחק. חיים של הווה עם תכנוני חקלאות. חיים בתוך ארבע רוחות השמיים. חיים הראויים למידותינו.

 (צילום: משה אליהו)

באמצע היום

באמצע היום אני קופץ לבקר אותו. הוא שוכב על הדשא ליד תחנת הכדורגל, נשען לבדו על התיק האדום, מביט למעלה, בוחן את העצים. ארבע בנות לידו משחקות "א-קוואקווה-דלה-אומה" והוא לבדו.

אני מצטרף אליו. שנינו שוכבים ומביטים לשמיים. אני נזהר לא לשאול שאלות, לא להרוס את הרגע, אבל אני דואג. בבוקר הוא כל-כך שמח להגיע לקייטנה. התיישב בלי בעיות מתחת לסככה, סיפר ברצינות למדריכה איך קוראים לו ומאיזה בית-ספר, לגמרי שיתף פעולה. ומכרסמת לי בלב תחושת אשמה. למה רשמתי אותו לכאן והוא לא מכיר פה אף אחד?

בשלוש וחצי אני אוסף אותו ממגרש הכדורסל. הוא עולה ויורד על הספסלים באמפי הקטן, מרוכז מאוד, שקוע, מספר לעצמו סיפורים. אני מחכה שיבחין בי. אומר לעצמי שילדים לא צריכים להיות חברותיים כל הזמן. גם מלכי הכיתה יילכו בסוף לטיפול פסיכולוגי.

בדרך לאוטו אני קונה לו קרטיב. הוא שמח מזה, מחייך, וכל הדרך הוא מפזם לעצמו את "כל עוד" של יוני רכטר. ברמזורים אני מושיט יד אחורה, מלטף את ידו, הוא רוטן לי "נו, אבא!" וממשיך לזמר: "גם אם אלך בגיא צלמוות הן לא אירא, גם אם אפול פתאום יאמר ליבי שירה..."

אני מרגיש פתאום אבא זקן עד מאוד.

גאולה ואני עומדים מחוץ לחדר הניתוחים

גאולה ואני עומדים מחוץ לחדר הניתוחים. הרופאים מתארגנים ומיד יקראו לי להיכנס. לפתע יוצאת אלינו אסתי, מסבירה שהייתה עצירת דופק ועברו מיד לניתוח חירום בהרדמה מלאה. גאולה מוציאה ספר תהילים, שואלת אם אני רוצה להצטרף. היא יודעת שאני לא מאמין.

אני צועד הלוך ושוב במסדרון. עוצר להשתין בשירותי היולדות. מתרוקן מכל השעות האחרונות שנראות לי עכשיו כמו הזיה. כשאני חוזר, אסתי שוב יוצאת, אומרת שהניתוח הצליח. התינוקת רזה מאוד וחלשה, אבל חיונית. רופא ילדים מוציא את התינוקת בעריסה. גאולה מצלמת. אני לא מצליח להתרגש. בתינוקיה הרופא מניח אותה בין שני תינוקות ורודים ושמנמנים. פתאום אני מבין כמה היא רזה, כולה עור ועצמות, אפילו טוסיק אין לה.

אני חוזר לחדר ההתאוששות. לוחש לגאולה שאני מרגיש שאין לי דם. היא נשארת עוד קצת עם לילך ונותנת לי לנוח. חמש בבוקר. אני שוכב על ספסל קשה של בית חולים, מצטמרר מתחת סווטשירט, מנסה להרגיע את עצמי, לא להתעלף, לשמוח שהכול בסוף בסדר.

במשך כל המשך היום הדמעות נופלות ממני כמו מים. בלי שליטה. בלי הכרה. הלב שלי פתוח לרווחה. מתרגש מכל מחווה אנושית פשוטה: מרופא הנשים ששואל מה מצבנו, ממתנדבת של עזר מציון שמציעה לי סנדוויץ', משיחה עם אחותי. יוצא החוצה לשתות קפה באחת-עשרה בבוקר, מופתע מהשמש העזה, אצלי בראש עדיין לילה, ואנשים מסתכלים עליי מנסים להבין, איזה אסון קרה לו?

בשעת צהריים שירה מחליפה אותי. אבא שלי מקפיץ אותי הביתה. אני מחבק את איתן ורוני חזק, מחכה לערב שאוכל כבר לישון. שנייה לפני שאני נרדם הטלפון מצלצל וסוקרת מהלמ"ס מבקשת את לילך. היא נבחרה במדגם של הסקר החברתי השנתי, צריכה להתראיין. אני סוגר את הטלפון, ופתאום זה מכה בי. אני אבא לשלושה ילדים עכשיו. איתן ורוני בחדר הסמוך. לילך בכאביה. בפגייה תינוקת זעירה שאני לא מכיר. ואני צריך להיות חזק. אני צריך להיות חזק עכשיו.

יום הולדת שנתיים שמח הודיה-בר אהובה שלי. חדרת לנו ללב כמו חץ.

אז איך אתה מגדיר את עצמך?

- אז איך אתה מגדיר את עצמך?
- אני לא דוס.
- ברור שאתה לא דוס. הורדת את הכיפה לפני שנים.
- לא קשור.
- מה לא קשור?
- לא קשור! גם כשהייתי דתי לא הייתי דוס.
- לא מבין.
- אין קשר. אבא שלי – דתי, דתי לגמרי, אבל לא דוס. הר"מים בישיבה התיכונית – דוסים. הרבנים במעלה גלבוע – לא דוסים.
- נו, אז זה עדיין משהו שקשור לדתיים.
- ממש לא. יש דוסים חילונים ודוסים טבעונים ודוסים שמאלנים ודוסים מזרחים ודוסיות פמיניסטיות.
- אלה הכי גרועות.
- אל תהיה דוס שוביניסט.

- אז מה זה בעצם אומר להיות לא-דוס?
- אומר הרבה. כמה רציתי להיות אידיאליסט כשהייתי בבני-עקיבא. זאת הייתה המחמאה האולטימטיבית – "הוא אידיאליסט".
- אז אתה לא אידיאליסט.
- אנטי-אידיאליסט.
- אבל יש לך אידיאל "להיות לא-דוס".
- לגמרי.
- אז אתה דוס באנטי-דוסיות שלך.
- בדיוק!
- ואתה מקפיד על זה?
- בכל לבבי, ובכל נפשי, ובכל מאודי.
- פסח כשר ושמח.
- גם לך.

(תמונה: משה אליהו)

אנחנו מבקרים אותם בשעת ערב בחדרם בדיור המוגן

אנחנו מבקרים אותם בשעת ערב בחדרם בדיור המוגן. לפני שבוע שכחו להחליף לה את מדבקת המורפיום ומאז שום דבר לא מצליח לשכך את הכאב. היא יושבת כפופה על הספה. עמוד השדרה שלה שבור. עין אחת כבר הוחלפה בעין מזכוכית. והיא גונחת מכאבים, מתקשה לזהות מי נמצא בחדר. הוא כבר מותש מלילות של צעקות, מהחרדה לאשתו שלא מוצאת מנוח מן הכאבים. גם הוא כבר לא בקו הבריאות.

אנחנו נוסעים הביתה. השעה הבודדת שהיינו שם נדמית לנו כשעות ארוכות. אני מבטיח לה שכאשר אגיע למצב כזה פשוט אקח כדורים. אין שום טעם לחיות בסבל כזה.

שבועיים אחר כך אני מבקר אותם עם הילדים. משככי הכאבים עובדים הפעם. הסערה חלפה. כשהילדים שקועים ב"הופ", אני מנצל את השקט ומספר להם בישירות שאני מתכנן לבקש המתת חסד ברגע שאיכות החיים שלי תידרדר. הם מביטים בי בפליאה ומבטלים את דבריי. נכון, יש תקופות לא נעימות של מחלות, אבל הן עוברות והרי החיים כל כך יפים.

היא מספרת לי שבערבים היא יושבת במרפסת שצופה להרי ירושלים, מביטה על האורות המנצנצים של מוצא ובית זית, נושמת לרווחה את היופי הזה ומיד היא נזכרת בילדותה, כששיחקה עם חברותיה כאן ממש, בואדיות האלה. כל זיכרונותיה מציפים אותה בתערובת של כמיהה ושמחה.

והוא מוסיף ומספר לי על צעדת המוות, הגיהינום הזה שצעד בו עם אחיו הקטן. והנה הוא מרים את עיניו למעלה ופתאום רואה את השמש עוטפת גגות וצריח של כנסיה מעל שדות של שלג במשחק צבעים מרהיב. והוא אומר לאחיו: "תראה איזה יופי! תראה איזה עולם יפה!" שנים רבות אחר כך ישחזר באחד מציוריו את הרגע הזה שהיה לו רגע של התגלות והתעלות. גם היום הוא חי כדי ליצור.

אנחנו נפרדים מהם בנשיקות. אני קושר את הילדים באוטו ומתבייש קצת בשיחה שלי עם אשתי לפני שבועיים. כמה יהירות יש במחשבה שאתה יודע יותר טוב בשביל אחרים כיצד צריך לחיות.

בלשכה להכוונת חיילים משוחררים

אני בלשכה להכוונת חיילים משוחררים ברחוב הלל בירושלים. הרגע סיימתי למלא שאלון אישיות ממוחשב שאמור לעזור לי להחליט מה ללמוד. הדף המודפס שאני מחזיק בידי טוען שאני יכול לעסוק בכ-150 מקצועות מתוך 200 אפשריים – מהיסטוריון ועד מהנדס תוכנה, מביולוג ועד חוקר ביטחוני. אני שואל את החיילת האחראית מה אני יכול לעשות עם זה והיא עונה לי שאפשר לענות שוב על השאלון, אבל בפעם השנייה יש כבר דמי שימוש סמליים.

בדרך החוצה אני מתעכב ליד שולחן שעליו פרוספקטים של מכללות ואוניברסיטאות. בדלת נכנסת אישה נמרצת בכיסוי ראש ומניחה על השולחן דפי הסבר של מכללת ליפשיץ. היא מבחינה בכיפה שעל ראשי, מגישה לי חוברת ומסבירה בהתלהבות על יתרונותיה של המכללה ועד כמה חשוב שצעירים מוכשרים כמוני יצטרפו לעולם החינוך ויגדלו את הדור הבא. רק לפני שבוע השתחררתי ושוב מנסים לגייס אותי. היא רואה שאני מביט בה המום ומתנצלת שהתנפלה: "אתם הדור הצעיר של הציונות הדתית פשוט כל כך חשובים לנו, דור נהדר, שיהיה לך המון בהצלחה!"

חודש וחצי אחר-כך, בצ'ילה, ליד פוקון, אני נוסע בשבת בפעם הראשונה בחיי.

(צילום: משה אליהו)

רד בול

יום חמישי מוקדם בבוקר והיא נתקלת בי ליד דוכן הקפה. כמה זמן לא התראנו! היא מבחינה במשקה האנרגיה שבידי וזורקת לעברי מבט שואל. אני מסביר לה שהקטנה הרגה אותנו הלילה. צומחות לה שיניים והיא התעוררה כל שעתיים מהכאבים. אני חייב לעבוד היום. היא מסתערת עליי ואומרת לי שאני לא נורמאלי. להכניס לגוף כמות כזאת של כימיקאלים וקפאין. עדיף כבר לשתות שתי כוסות קפה ברצף ולא את הרעל הזה.

אני משתכנע. קונה לעצמי הפוך חזק ומזמין גם אותה. אנחנו יוצאים החוצה לחצר הקטנה, מתיישבים על כסאות הפלסטיק, חשופים לשמש החורפית. היא מדליקה לעצמה סיגריה. לוגמת בהנאה את הקפה. אנחנו מדברים על פוליטיקה ועל החיים.

אני אוסף את רוני מהגן

אני אוסף את רוני מהגן. באוטו היא בוכה ששכחה בגן את הציור שלה. היא לא מרפה, אבל הגן כבר סגור ושני האחרים מתחרפנים בעצמם מהבכי ומהצעקות. ואני אומר לעצמי בראש, בחייאת רוני, כולה ציור טיפשי, את מי זה מעניין. ומיד התחושה הזאת יוצאת איכשהו החוצה כי הילדים האלה לא פראיירים. הם מבינים טוב מאוד את הזלזול.

אבל יש את הפעמים הללו שאני מצליח לומר לעצמי בלב – זה הציור שהיא עבדה עליו כל הצהרון. היא התלבטה איזה צבעים לבחור כדי שהציור יהיה יפה ואבא ישמח. כל הצהריים הגננות טיפלו בילד אחד שעשה קקי במכנסיים. אף אחד לא שם לב איך יעל משכה לה שלוש פעמים בקוקו ובסוף האשימו אותה בגלל שהחזירה לה שריטה. וסוף סוף אבא הגיע, היא כמעט השתגעה מגעגועים, ומרוב שמחה היא שכחה את הציור על השולחן. היא כל כך רצתה להראות אותו לאבא. יראה ומיד יבין איזה גיבורה היא הייתה. וכשאני מצליח לעשות את המהלך הזה בתוך ראשי אני פתאום נמלא אליה חמלה. ולמרות שאין לי מה לעשות כי הגן באמת סגור, אני בכל זאת מצליח לתת לה נשיקה מכל הלב, לומר לה שאני מבין עד כמה רצתה להראות לי את הציור. ואני מבקש ממנה שתתאר מה בדיוק ציירה ובאילו צבעים, ולפעמים סתם נותן לה חיבוק חזק שמאפשר לה להוציא את כל התסכולים החוצה.

תמיד ראיתי בעצמי אדם רגיש. כזה שיודע להקשיב, יושב ומסתכל עמוק בעיניים, מזייף הבנה, גולש בדמיוני למחוזות אחרים, מעניינים יותר. אבל אמפתיה היא משימה קשה. תובענית. להצליח לשים את עצמך במקומו של הזולת. לראות את הקשיים והתקוות שלו, את ההצלחות והכישלונות שלו, מנקודת מבטו ולא מנקודת מבטך. לאפשר לו להרגיש שהוא באמת לא לבד. שיש מישהו שמבין.

גם לי אמרו שהזוגיות וההורות ישנו אותי. גם אני בהיבריס ילדותי זלזלתי באמירות הללו. די מוקדם בחיים גיבשתי תפיסה שאנשים לא משתנים. אולי רק בקצה. אולי מגרדים איזה בדל של תדמית חדשה. אבל בעומק - נשארים אותו דבר. ועכשיו, כאבא ובן-זוג קצת מנוסה, אני יודע שילדיי ואשתי לימדו אותי אמפתיה. מה זה לימדו, מלמדים. כל יום ויום מלמדים. שיעור שלא נגמר.

שלהי האינתיפאדה השנייה

שלהי האינתיפאדה השנייה. אני מ"מ צעיר בפלוגת מילואים. אנחנו יושבים במוצב מאולתר בתוך יישוב קהילתי על הקו הירוק, בין דרום הר חברון ופאתי באר-שבע. גייסו אותנו למילואים קצת בטעות. אין כמעט פעילות, אז אנחנו יושבים כל היום וכל הלילה בתוך האנגר גדול שאלתרו ממנו מקום לינה, משחקים שש-בש, שותים הרבה קפה, מישהו הצליח לראות ברצף עונה שלמה של "24" לפי השעות המדויקות וזוכה לאהדת הקהל. קלישאת מילואים.

האווירה חומרית מאוד. כמה מילואימניקים בוגרים, נושקים לארבעים, מתארים את הבנות של היישוב ואת הקשריות והמש"קיות בבסיס הסמוך, קוראים קריאות של "מה הייתי עושה לה", מפנטזים על מגע, וזוכים לתגובות מחויכות של "מה אשתך הייתה עושה לך אם היא הייתה יודעת איך אתה מדבר". אחדים נופחים בקול, בלי בושה. כאילו ממחזרים סצנה מסרט מילואים ידוע.

אני בתוך החמ"ל, והנה אשתי הטריה באה לבקר, מתקדמת במורד שביל הגישה במשקפי שמש אופנתיים והרוח פורעת את שערה. אחד הקשרים זורק "תראו, תראו" ושלושה חבר'ה שועטים מתוך החמ"ל החוצה כמו כלבי ציד לבחון אותה מקרוב. אני קולט את הסיטואציה, מזנק אליה מהר ומיד מדביק לה נשיקה, כאילו משתין, מסמן טריטוריה, משתיק את הזכרים האחרים. כשהיא עוזבת, המילואימניקים המבוגרים מביטים בי בהערכה, אישה שווה מצא לו. פתאום אני כל כך רוצה הביתה.

אחיי הגברים: על אירועים כאלה צריך לדבר כשמדברים על תקיפות והטרדות מיניות! את הנורמות האלה צריך לשרש!

אסל"י - ארגון 'סרט לבן' ישראל

 (צילום: משה אליהו)

ביקורת על "בעלת הבית" - נעה ידלין

להמליץ על הספר "בעלת הבית" של נעה ידלין – אחרי הזכייה בפרס ספיר ושלל הביקורות האוהדות – מרגיש קצת כמו להיות אוהד של מכבי תל-אביב בכדורסל או לעשות לייק לפרסומת של קוקה קולה. אבל כמו שאמר לי פעם חבר טוב, "זה שכולם חושבים משהו, לא בהכרח אומר שהם טועים", ואכן מדובר בספר מהנה ביותר, ולא רק בגלל הסיבות הנכונות שכבר הוזכרו בעשרות הכתבות והביקורות, כמו ההומור המשובח, קו העלילה הקולח והלא מתאמץ, או הניתוח החד של האליטה החילונית-שמאלנית-אקדמית הירושלמית.

כי אני נהניתי לקרוא את הספר קודם כל בגלל העברית העדכנית. הרבה פעמים כשאני קורא ספרות עברית – אפילו של סופרים שאני מעריך מאוד כמו דויד גרוסמן – אני מרגיש שמשהו בשפה מאומץ מדיי. השפה הגבוהה-יחסית על התפתלויותיה ודימוייה דווקא מרחיקה אותי מן הדמויות ונותנת לי תחושה שמדובר על אנשים שהם גדולים מהחיים או קטנים מהחיים, אבל על כל פנים לא אנשים סתם, שאפשר באמת לפגוש ולהכיר במציאות. הצד השני של המטבע הוא אותו ז'אנר של כותבי הספרות הרזה. (אני באמת לא מעודכן בסיווגים הנוכחיים של הז'אנר הזה, אבל כשפוגשים ספר כזה – לרוב של עיתונאי לשעבר בוגר טור שבועי – אי אפשר לטעות). במקרה הזה העברית כל כך דלה והביטויים כל כך שחוקים עד שאינך יכול להזדהות עם דמויות כל כך עילגות ודלות רגש.

והנה נעה ידלין מצליחה לברוא סיפור שבו הדמויות מדברות בשפה של בני אדם, שפה שאתה אשכרה מכיר מהיומיום הישראלי. שפה שמערבבת בטבעיות סלנג ואנגלית ושנינות, ונתקעת מדי פעם בביטויים של עילגות שבעצם מכסה על מבוכה וחולשה שנחשפה. ואולי הספרים הטובים באמת נכתבים תמיד מתוך הקשבה לניואנסים הכי עדכניים ואותנטיים של שפת המקום והזמן בהם נוצרו.

ומעבר לזה, היה מרתק לקרוא סיפור שבו הגיבור הראשי הוא גבר צעיר – ורוב הסיפור נכתב מנקודת מבטו – אך מי שכותבת את הסיפור היא אישה. אנחנו רגילים כבר לסופרים גברים, כמו עמוס עוז ב"מיכאל שלי" ודויד גרוסמן ב"אישה בורחת מבשורה", שכותבים סיפור שלם מנקודת מבטה של אישה וזוכים לשבחים אין קץ על יכולתם להיכנס לעורה של בת המין השני. אבל אני מכיר הרבה פחות ספרים על גברים שכתבו סופרות נשים. וידלין מצליחה לתאר גבר שמתנהג במהלך הסיפור בצורה "גברית" למדי – מפלרטט, מתחיל עם נשים, חי חיים של גרוש – אבל עולמו הפנימי חושף צדדים רכים מאוד, מלאי חששות. והיא הצליחה לרקום דמות של גבר קצת "לוזר" בתוך משפחה של מצליחנים לכאורה, שמתנודד בין קשיחות ופגיעות, ובתוך כך מעורר הזדהות ואהדה על כל מורכבותו ויחסי התחרות-אחווה שלו עם משפחתו וסביבתו. והיתה לי תחושה שידלין הצליחה לברוא מעין ארכיטיפ של גבר ישראלי עכשווי (משכבה מסוימת מאוד, כמובן) שהוא יותר מורכב ועגול מכפי שגבר בעצמו היה יכול לכתוב.

ולסיום אביא ציטוט מהספר, שאינו קשור למה שכתבתי עד כה, אבל נדמה לי שכל מי שעסק אי פעם בלימוד או במחקר יוכל להזדהות איתו. הנה טעימה קצרה מהספר:

"הוא הגיע על כן אל הספריה כדי לקרוא קצת, להתרענן, כאילו יבחינו התלמידים אם הוא מעודכן או לא במחקרים האחרונים בסוציו-לינגוויסטיקה או בהרמנויטיקה, בשעה שאין הם מבחינים בין מבוא וסיכום... אבל כשהגיע לשם דעך בו מעט החשק, כרגיל היה הרעיון קוסם יותר מן הביצוע, וכשנאלץ פתאום להכריז ממש על שם ספציפי של ספר שאותו הוא מבקש, ואז לקחת אותו לידיו ולפתוח ולהתחיל, מילה אחרי מילה, כל כך הרבה מילים שיש לצלוח אותן, שרשרת אינסופית, והוא יושב איתן לבד, נראה פתאום הדבר חסר תכלית".

קריאה מהנה! 

הבוקר שאחרי החופשה

הבוקר שאחרי החופשה.

הקטנה שופכת קורנפלקס עם חלב על הרגליים. הבינונית לא מוכנה לנעול נעליים. הגדול לא מצחצח שיניים. הקטנה שופכת על עצמה כוס מים. הבינונית לא מוכנה לאכול. הגדול נזכר במשהו שהוא חייב עכשיו עכשיו לשאול. הקטנה שורטת את הבינונית. הבינונית חוטפת מהגדול את המכונית. הגדול דוחף את הבינונית והיא נופלת ובוכה. הקטנה רוצה פיפי וקקי בסיר וצורחת שהיא ממש צריכה. הבינונית עושה פיפי במכנסיים. הגדול יוצא לבית ספר כועס, מושך את הרגליים. הגדול חוזר כי קר לו, עושה פרצוף נעלב. אבא מחליט להכין קפה אבל מגלה שנגמר החלב.

לכל שבת יש מוצאי שבת...

מביט מערבה

מביט מערבה אל השמש שאורה מתעמעם לאט, צונחת מרחפת מעל הרי הגליל. שני יתושים במחול מעל הג׳קוזי מחפשים מוצא, נהדפים שוב ושוב מן החלונות הסגורים.

ומה למדנו השבת?

שכבר שכחנו מה עושים עם כל השקט הזה, וכמו טירונים בחופשת שבת שנחרדים כשהם מגלים שהנשק אינו עליהם, גם אנחנו מחכים בכל רגע לבכי או קריאה של הילדים. ועוד למדנו, שאחרי מאה שנות פמיניזם עדיין אמא תחשוב על הילדים בכל דקה ואבא יתנתק מהדאגות הללו לשעות ארוכות ארוכות.

ושאפשר לגמור בקבוק וחצי יין בערב אחד בלי להשתכר. ושגם בצימרים יוקרתיים יש קורי עכביש ואבק. ושאין כמו המיטה של הבית ואם אין לכם מזרן מטר שמונים על שניים של אירופלקס רוצו לקנות. ושלא כדאי לאכול ארוחת שבת עטופים בחלוקי רחצה כי השרוולים מתלכלכים מהרוטב של העוף. ושאמירים הוא מושב די שומם ומזדקן על אף התדמית המגניבה. ושיש לי אישה כזאת חכמה ויפה.

אה, והיה ממש כיף. צריך לעשות את זה יותר.

צימר

אנחנו נוסעים מחר לשבת זוגית בצימר בצפון. שש וחצי שנים, מאז שהגדול נולד, לא לקחנו לנו סופשבוע משותף כזה בלי הילדים. כבר כמה פעמים היינו על סף נסיעה, מחפשים באינטרנט מקום נחמד, מובכים מאוסף הניסוחים המתקתקים והתמונות המצועפות המנסים להתעלות מעל מציאות אפרורית של צנרת, ביוב, תלת-פאזי ומכולות אשפה ביישובים צפוניים, מסתירים בעלי בתים הנלחמים על מחייתם בשוק תיירות תזזיתי, והם עושים כמיטב יכולתם למכור איזו חוויה אירופאית או הודית – העיקר לא ישראלית, את זה הם משאירים לאכסניות נוער ובתי ספר שדה – למרות שאתה שומע בקולם את התקווה שייסגר כבר דיל ולא ייאלצו לחכות לעוד טלפון של לקוח ממרכז הארץ שבעצמו מחשב פרוטה לפרוטה לקראת החופשה הזו ורוצה בעד כמה מאות השקלים שלו איזו חוויה מושלמת ואנינה.

ואיכשהו בפעמים הקודמות תמיד איזה ילד חולה או עומס בעבודה סיכמו את העניין וסגרו את חלון ההזדמנויות. והפעם זה כנראה קורה. הילדים גדולים מספיק וסבתא פנויה ומתודרכת, ואחרי שש וחצי שנים של טיולים משפחתיים בקמפינגים ואכסניות צנועות אנחנו נוסעים לצימר שגדול מעט על מידותינו ושמבטיח את כל הפינוקים וההטבות – נוף גלילי, ג'קוזי, סאונה, מגבת עם פרח, שוקולדים באמבטיה. ואני רק מקווה שהנטייה האובססיבית שלי לפרק כל חוויה למרכיביה ולחפש תמיד את ההקשר החברתי והפוליטי ואת העליבות האנושית על כל יופייה ומגרעותיה לא תפגום בשבת הנחמדה שצפויה להיות לנו, הרי בפעם האחרונה שקיבלתי מסאז' במלון בעכו העברתי את 45 הדקות בשיחה עם המעסה על תנאי עבודתה והפנסיה שהיא לא מקבלת וחוסר הביטחון התעסוקתי. וגם אם החוויה תיפגם מעט, בוודאי אוציא ממנה כמה קטעי כתיבה משעשעים או נוגים או מציאותיים עד כאב. גם זו נחמה.

אוהב אותך אשתי אהובתי

בית הקלפים

לפני כמה ימים הגדיר אורי משגב בטור ב"הארץ" את אהוד אולמרט כ"פרנק אנדרווד הישראלי". אני חושב שהוא טעה. כי פרנק אנדרווד, אותו פוליטיקאי מושחת עד העצם מ"בית הקלפים" הוא לא רק מושחת, אלא גם מצליח להשיג את מטרותיו באופן שמקסים את סביבתו ואת קהל האזרחים – הרי בסוף העונה השנייה נשיא ארצות הברית, שאנדרווד עצמו תכנן וביצע את קנוניית הדחתו, רואה בסגנו חבר נפש וידיד קרוב ומעביר לו את הכהונה בברכות חמות. לפיכך, עצם כישלונו של אולמרט – החקירות, ההדלפות, ההתפטרות, המשפטים, דעת הקהל הביקורתית – היא הוכחה לכך שלא ניתן לראות בו תחליף-אנדרווד. 

כי פרנק אנדרווד הישראלי הוא אריק שרון. 

לפני שבועיים-שלושה החלטנו לנצל יום שישי שמשי ולנסוע עם הילדים דרומה, לראות קצת פריחה. באתר "דרום אדום" המליצו על גבעת הכלניות ליד חוות השקמים ומכיוון שאף פעם לא ראיתי במו עיניי את החווה המפורסמת החלטנו לנסוע לשם. וכך דהרנו לנו דרומה לכיוון שדרות, שני מבוגרים עייפים מאוד מקדימה ושלושה ילדים תאבי הצקות וצרחות מאחור. גבעת הכלניות נמצאת ממול לחוות השקמים, מעל מנחת המסוקים המפורסם של ראש הממשלה לשעבר. הסברתי לילדים שאנחנו עומדים לבקר בקברו של ראש הממשלה שרון ורעייתו לילי – מנסה לתפוס במכה אחת גם ציונות וגם טבע – אבל כשהגענו לראש הגבעה גילינו שקברם של הזוג מוקף בגדר שחורה גבוהה. בכניסה הנעולה היו שרועים שני כלבים עייפים והמבקרים הרבים שפקדו את המקום הסתפקו בהצצה מעבר לגדר. 

ביני לבין עצמי התנחמתי במראה הזה. הנה שוכב לו "המנהיג החזק" שהציבור הישראלי כל-כך כמה לו, אותו מנהיג שבעזרת מניפולציות משילות הצליח לרמוס תהליכי קבלת החלטות דמוקרטיים גם בזמן מלחמת לבנון הראשונה, וגם בשבתו כשר השיכון, וגם כשהחליט לבנות את גדר ההפרדה ולהרוס את גוש קטיף כראש ממשלה. הנה הוא טמון לו על גבעת פרחים שהיתה פעם פתוחה לאוויר ולשמיים ועתה היא מגודרת בחומה שחורה ומכוערת שכאילו יובאה לכאן משכונת עשירים במרכז הארץ, ומצבתו מזכירה למתבוננים בה את חשדות השחיתות והחקירות – הרי אף פעם לא קיבלנו תשובות טובות לשאלות כיצד קיבל לידיו שרון את חוות השקמים והוא עובד ציבור כל חייו, וכיצד אושרו הקברים המוזרים הללו בלב שום-מקום. 

וחשבתי שאולי פסטיבל האבל הלאומי שלא התרחש כאשר שרון מת הוא סימן קל לחכמתו של הציבור הישראלי. כי גם פרנק אנדרוודים מתים בסוף. ואם המורשת שלהם היא מורשת של הון-שלטון ורדיפת שררה ורמיסת אנשים וערכים, אפילו אזרחים מן השורה מרגישים את זה בסופו של דבר. וחשבתי שעדיף לנו לשמר את האנדרטה המפוארת הזו שמזכירה יותר מכל את המפלצת המכוערת של מתחם הולילנד בירושלים. והיא צריכה ללמד אותנו טוב טוב מהו המחיר של השאיפה שלנו לשים עלינו כמנהיגים אנשים מתוך אותה סמטוחה ישראלית-ציונית דלוחה הקרויה "המרכז" הפוליטי. 

החלטה של רגע

זאת היתה החלטה של רגע. לא משהו מחושב. נכנס לדמות של מ"כ טירונים. לא מאיים. לא צועק. לא מוותר. לא נותן לאף אחד לצאת מהשורה. זורק לפח את כל ספרי-ההדרכה-להורה-ההומניסטי. חצי שעה של השתוללות הספיקה. אמא נסעה לחתונה. עכשיו אבא מחליט.

כולם באים לסלון. כולם מסדרים את הבית. כן, גם הקטנה לוקחת מטאטא קטן. כולם עורכים את השולחן. כן, גם הגדול יעזור להביא דברים שבירים מהמקרר. והנה, במפתיע, הכול מתוקתק. אין בכי. אין תלונות. יש התגייסות. יש אפילו שמחה.

כשיושבים מול השניצלים, האורז והמלפפונים, אני מנצל את השקט ומייבא אפיזודה מסרט אמריקני: "כל אחד מספר על הרגשה טובה אחת שהייתה לו היום". הגדול מספר על הגומיות, הבינונית על חגי ישראל, הקטנה אומרת שהיה כיף במשפחתון, ואני, חינוכי מתמיד, אומר כמה שמחתי שהילדים עזרו לי הערב. וכל המשך הארוחה אנחנו שרים ברצף שירים מהמחזמר "גלי", צווחים ביחד את "לעולם בעקבות השמש" ו"ברוש", אפילו הקטנה משבשת בעל פה את כל המילים.

ואני ממשיך עם הקפדנות, אבל קצת מתרכך, כי פחות צריך. כולם אוכלים. כולם שותים. כולם מפנים (כולם מוציאים יחד את השאריות לחתולים). כולם מתקלחים. כולם מסתרקים (מצאנו הרבה ביצים ושתי כינים).

והולכים לישון בלי סיפור הערב, כי כבר מאוחר. הגדול עוד נשאר איתי לחשוב על מחר, על מפגש הורים-תלמידים בבית הספר. ילד הליב"ה שלי אוהב שיעורי עברית וחשבון אבל לא אמנות ותורה. ועכשיו הוא עייף, מבקש לישון. אני עולה איתו למיטה. שר לו "ירח" בקול קצת צרוד. הוא אומר שהוא אוהב אותי ונותן חיבוק. חודשים שזה לא קרה לנו. אני מנגב את הדמעות. הוא צוחק שחיבקתי אותו חזק מדי ועכשיו נרדמה לו היד. לילה טוב. לילה טוב טוב.

בגן החיות

בגן החיות, כמו אב חד-הורי לילדה אחת. משתדל לקחת את הבוקר בקצב שלה, לא למהר להספיק. היא מציצה בין סורגי העץ. "אבא תראה, עוד גירפה", אומרת שוב ושוב, בדמיונה עדר גירפות בן עשרות פריטים ולא השישה שאני רואה. אחר כך עוצרת, משתאה. להקת ציפורים עצומה מתעופפת מעל זברות, צבאים וראמים. היא התעייפה עכשיו, רוצה לישון.

פורים ישראלי

פורים ישראלי.

פרפרית קטנה קורעת עטיפות של שוקולד. חיפושית אדומה ישנה בעגלה. ואני, בתחפושת אפרו, נזכר בפורים של שנה שעברה.

הלל ניגן אז ברחוב במנדולינה. הוצאתי לו היינקן קר. הוא הודה לי בחיוך והמשיך לרקוד.

אני שתוי עכשיו. הדמעות זולגות כמו יין.

תחרות תחפושות

פורים של כיתה ו', יומיים לפני שסבתא חנה נפטרה מסרטן. אני בתוך קרטון עבה בצורת קופסת סיגריות, נחש גרביון ירוק משתלשל ממנו, וכתובת גדולה "סיגריה — זה מגעיל אותי!"

זאת כבר הגירסה השנייה של התחפושת החינוכית הזאת. את התחפושת המקורית השחית בזעם יוני שטרית יום קודם בבית הספר, אחרי שחיבלתי במסיבת פורים הכיתתית שהיה ממארגניה.

בתחרות התחפושות בשוק פורים בבני עקיבא הגעתי למקום השני וזכיתי בתקליט משומש ושרוט ממיטב שירי בני עקיבא. במקום הראשון זכה מישהו בתחפושת של עשרת בני המן וקיבל את אותו התקליט אבל חדש, בעטיפה סגורה.

לתקליט הזה לא האזנתי מעולם. את יוני שטרית פגשתי לפני קיץ וחצי בסופרלנד, כשעלינו במקרה עם הילדים לאבוב משותף במתקן ה"קונגו". כל הסיבוב דיברנו בינות לנתזי המים, מעדכנים מה קרה איתנו מאז היסודי. לא הזכרנו את אותו אירוע שנגס קשה בחברותנו.

מראות אלוהים

מוצאי שבת שאחרי פורים. אני בן אחת עשרה וחצי, חוזר הביתה מהפעולה בבני עקיבא ובשמונה וחצי בדיוק נכנס למיטה ונרדם בשנייה. ובחלומי סבתא חנה שוכבת על מיטת שיש שחורה במקום אפל מאוד. והיא קמה אליי ואנחנו צופים יחד בסרטי אינדיאנה ג'ונס בקולנוע אדיסון, ודוהרים במהירות על סוסים אצילים ואפורים, וכל אותו הלילה היא מקיימת את כל ההבטחות שהבטיחה לי בחודשים האחרונים ולא יכלה להגשים.

בשש וחצי בבוקר אני מתעורר. אמא ניגשת אליי, מכוונת אותי למיטה הזוגית בה שוכב אבי ואומרת "אבא כבר לא יצטרך יותר לישון אצל סבתא," אבל אני כבר יודע. סבתא עצרה להיפרד אצלי הלילה. "מתי היא נפטרה?" אני שואל את אבא ודמעות בעיניי. "אתמול בערב, בשמונה וחצי בדיוק".

עד היום אין לי הסבר, אבל בלילה ההוא ראיתי מראות אלוהים.

(צילום: משה אליהו)

בלילה כזה

בלילה כזה. עייף כזה. פתאום חושב עשיתי, לא עשיתי, כל מה שרציתי להיות ולא אהיה. השעות נוזלות בין הידיים. פקק תנועה בחוץ והרחוב מלא במים. ובבית הילדים כבר ישנים. מציץ לחדר. הידיים הקטנות אוחזות חזק חזק את השמיכות. וצריך עכשיו לסלוח, להרפות, לשמוט את עצמך לרגע.

כי צעיר אתה לחמלת ילדיך. ומבוגר מדיי לליטופי הוריך. ועכשיו הכול בידיך. והגוף והנשמה האלה, לא תצליח להבין אותם עד תום בשנות חייך.

והנה הקטנה מתעוררת. מרים ומחבק חזק ושוב הלב נמלא תחושה עזה של החמצה. כבר ארבעה ימים בבוקר ל-5 דקות. מכין כריך, אורז הכול הדוק, מלביש מחליף ומחתל, שולח נשיקה באוטו ובדרך עוד חיבוק. אבל צריך לסלוח, רק לסלוח, לא להתערבל בהצדקות והסברים. בינתיים רק לחוש חמלה. לשיר בפנים בשקט. ולבכות מעט בחושך. ולישון עמוק. 

 (צילום: משה אליהו)

הגיהנום הוא בית

הגיהינום הוא בית ובו אב זקן חולה אלצהיימר היושב שבעה על בתו שנפטרה בפתאומיות, ומדי פעם מביט מופתע בסובבים אותו ומבקש לחזור הביתה. והוא יוצא החוצה לרחוב ומבחין במודעת האבל עם שמה של בתו ומתחיל להתייפח בבכי למראה הבשורה הנוראה, ומישהו מלווה אותו פנימה בחזרה אל מקום הישיבה. ואחרי חצי שעה או שעה הוא מתעורר שוב כמו מתוך חלום, ושוב לא מבין היכן הוא נמצא ושוב יוצא החוצה ורואה את המודעה ובוכה ובוכה. וכך הלאה, שעה אחר שעה, יום אחר יום.

חדשות החוץ

קראתי שלשום מאמר באנגלית על הטיהור האתני ברפובליקה המרכז-אפריקנית ומיליציות האנטי-בלאקה הנוצריות שממשיכות לטבוח במיעוט המוסלמי במדינה. קראתי באנגלית כי כמעט שאין חדשות חוץ איכותיות בעיתונות שלנו. אפילו ב"הארץ" העיסוק האובססיבי בישראל שולט.

ונזכרתי בתקופה שגרנו במדריד. פותח את הבוקר באיזה בר מואר עם מלצרים זקנים שלוקחים ברצינות תהומית את עבודתם, מול כוס קפה דלוח או בירה זולה וחרקים מטוגנים שמוגשים ליד הכוס במקום בוטנים, ואני יושב וקורא בשקיקה את El Pais שעמודיו הראשונים עמוסים בדיווחים מפורטים על המתרחש בעולם ורק אחר כך חדשות מקומיות.

והצטערתי כל כך שהעיתונות והמערכת הפוליטית שלנו שואבות אותנו עוד ועוד פנימה, אל עיסוק בעוולות מקומיות, והסכסוך, וההתכתשות הבלתי נגמרת בין ימין ושמאל, דתיים וחילונים, רוסים ומזרחים, יהודים וערבים, כמו שיעור חברה מתמשך ודהוי. והתחשק לי להרים את הראש מתוך כוס התה הפושרת הזו, לעמוד פשוט איברים אל מול העולם שמסביב, שהוא כל כך קרוב אבל גם כל כך רחוק.

ורציתי לצעוק שבסוף העולם ידפוק על דלתנו, והרי הוא כבר דופק על דלתותינו בדמות מהגרים עצובי-מבט מאפריקה ופצועי מלחמת האזרחים מסוריה. אבל לא באמת האמנתי לעצמי, שהרי יכול אתה לחיות את כל חייך בבית משותף מבלי לדעת על התעללות של אב בבתו בקומה שמתחתיך.

ולפתע השתוקקתי להיות חלק מקהילה יהודית וישראלית שיש לה עניין עמוק ואמיתי בכל מי שחיים ונושמים תחת השמש והירח שלנו. וידעתי שקצרה ידי מלהושיע ואני נידון לחיות את חיי החד-פעמיים במקום הקטן הזה שבו אני חי, כמו מושבת עבדים, מושב ליצים, עם מתקני שעשועים מתפרקים, ובידור זול להמונים, וסירופ זהות סמיך ומתוק, והרבה צחוק עצבני במקום דמעות. 

(צילום: משה אליהו)

קו 34 בירושלים

קו 34 החדש בירושלים, רחוב יחזקאל ליד שכונת הבוכרים, לפני כמה דקות. אישה חרדיה, ילדה ממש, עם תינוק בן יומו בזרועה, מסתבכת עם עגלת התינוק, כמעט נופלת. אישה ערביה עטופה במטפחת מסייעת לה לעלות לאוטובוס וחוזרת לתחנה. שתי נשים חרדיות מודות לה בחיוך ומלטפות את זרועה.

אני אוהב את ירושלים!

לחיות אתכם

שלושתם יושבים קשורים במושב האחורי, נרגשים עדיין מההחלטה הספונטאנית לנסוע לבקר את סבא וסבתא ישר אחרי האיסוף מהצהרונים. אני חוקר אותם מה עשו היום בגן ובבית הספר ובאופן מפתיע הם מחייכים ומשתפים פעולה. הודיה מראה לי דף עם מדבקות צבעוניות, מתאמצת להצמיד בחזרה מדבקה סגולה סוררת שכבר איבדה מדביקותה, רוני מספרת על הבובות שטיפלה בהן במשך כל היום, ואיתן מתחיל לזמר בקול צלול את "כד הקמח לא תכלה" ששמע היום בבית הספר, מסביר לי ששמע את תלמידי כיתה ג' מתאמנים על השיר הזה לקראת פעילות בית-ספרית של שירי תנ"ך.

ומיד אני מוצא בטלפון את הסרטון עם להקת פיקוד-מרכז ואנחנו צופים בו פעם אחר פעם, מנסים ללמוד את המילים, וגם הבנות מתבוננות בעניין ולא מציקות זו לזו. ואני נלכד בתוך מילותיו של השיר היפה הזה, מסתכל החוצה אל היום הבורק שטוף השמש שהולך ודועך לו מבעד לחלונות הרכב, מתפלל גם אני לאלוהים שאיני מאמין בו שיעצור קצת את הבצורת העצובה הזאת שמזכירה לנו ללא רחמים שאנחנו בסך הכול בני אנוש. ואני נזכר בפעם ההיא בישיבה התיכונית כשהשיר הזה בדיוק התנגן באוטובוס בטיול השנתי והרב של הכיתה המקבילה הסביר לנו עד כמה נעמי שמר הטעתה, שהרי במלכים א' פרק י"ז כתוב "עד יום תת ה' גשם על פני האדמה" ולא "עד אשר יבוא מטר על פני האדמה".

השיר ממשיך להתנגן לו באוטו. "... וכאשר יבשו הנחלים והמטר בושש לבוא, האיש ההוא חצב את המילים מלבבו..." והנה את נכנסת לאוטו, רעננה ממקלחת. אני מתניע בחריקה קלה. את זורקת אליי חיוך תנ"כי. אני קורץ לך.

לחיות אתכם. פשוט לחיות.

http://www.youtube.com/watch?v=mtk9aEdCyG8

 (צילום: משה אליהו)

שייבה

את הלהקה הירושלמית "שייבה" פגשתי לראשונה לפני כמה שבועות ומאז אני לא יכול להפסיק להאזין לדיסק הנפלא שלה בכל נסיעה מזדמנת. זה קרה באחד מערבי חמישי כאשר לילך ואני הגענו לבקר סוף סוף את חברנו הטוב אריאל לוינסון בחפלה המפורסמת של הישיבה החילונית בירושלים. החפלה התקיימה באולם הכדורסל הקטן של המתנ"ס המקומי של עין כרם שהפך במחי סדינים ותאורה צלופנית למעין בר אפלולי. החפלה כללה ערבוב של דברי תורה, פרשנות מקורית לפרשת השבוע, מיצג תיאטרלי מעניין ומביך כאחת של תלמידי הישיבה, אבל מעל הכול הופעה של "שייבה".

ואיך אתאר לכם את הלהקה הזאת? אין ירושלמית ממנה! כאילו יצאה היישר מתוך עלון פרסומת מעוצב היטב של אחת מרשימות הצעירים בבחירות המוניציפאליות האחרונות לעיריית ירושלים או של אחת מהקהילות הדתיות-מסורתיות-חילוניות המעורבבות שהוצפה בהן ירושלים בשנים האחרונות. להקה שפועלת כמו קומונה בשכונת עין-כרם, עם טקסטים אמוניים וארץ-ישראליים שנותנים כבוד לשפה העברית, מוזיקה פשוטה וחודרת, לא מתחכמת, אך עם זאת עדכנית מאוד, ומעל הכול קולה הנפלא, החודר והביישני של הסולנית אליה לוי, שהכריזה מעל הבמה שזו הפעם האחרונה שהיא מופיעה בה בהופעה חיה (השמועות אומרות שזה בגלל אמונתה הדתית ומנהג "קול באישה") וצריך לקוות שהיא תחזור בה מן ההחלטה הזאת כי קול יפה כזה, מלא שכינה, אפילו אלוהים יסכים שכולנו נאזין לו.

בסוף ההופעה רכשתי את הדיסק של הלהקה, שמח להוציא את הכסף הזה כמו תמיד כשאני נתקל בקבוצת אמנים צעירה שכל תמיכה פשוטה חשובה לה עד מאוד. והרצועה שאני הכי אוהב בדיסק היא דווקא הקטע האינסטרומנטלי "ניגון יבוסי" שעוטף אותך כמו שמיכת פיקה אוורירית באמצע הקיץ.

אז זאת "שייבה", להקה צעירה שגיליתי ואהבתי ורציתי שגם אתם תכירו. לחיי ירושלים המתחדשת!

הנה הקישור לדיסק: http://shaiiba.bandcamp.com/

משפחת פוגל

משפחת פוגל. 

הניה, בת 27, סיימה את לימודי הרפואה והתחילה התמחות בהרדמה בהדסה. עמי, בן 29, עבד כמהנדס בתעשייה הצבאית. הבנים המתוקים שלהם, מוישל'ה בן השלוש וחצי ודניאל בן השנתיים. הם התגוררו בדירת שלושה חדרים צנועה ברחוב הראשי של שכונת קרית משה בירושלים. עמי היה קובע עיתים ללימוד תורה. הניה התעקשה להזמין את חברותיה ללמוד למבחנים בביתה כדי להיות עם הילדים. הדוד והדודה הצעירים שלי שכל כך אהבתי ושני בני-הדודים היפים שלי. 

לפני 29 שנים, ביום הראשון של חול המועד פסח, אביב 1985, הם נהרגו יחד בתאונת דרכים. היום אחרי הצהריים אנחנו עולים לקברם. 

הם בדיוק חגגו את ליל הסדר אצל סבא בנימין וסבתא טובה בקרית מוצקין, וביום ראשון של חול המועד החליטו לטייל עם חברים בנחל בצת. בדרך חזרה, בכביש שבין נהריה ועכו שהיה אז "כביש דמים" צפוף ולא מתוחזק, הפיאט האדומה של המשפחה סטתה מסיבה כלשהי מהנתיב והתנגשה בעוצמה רבה במשאית שנסעה בנתיב הנגדי. עמי והניה נהרגו במקום. מוישל'ה ודניאל עוד פרפרו בין חיים ומוות ומתו כמה דקות מאוחר יותר ברכב המשטרה שפינה אותם לבית החולים בנהריה. 

את היום ההוא, למרות גילי הצעיר, לא אשכח לעולם. בדיוק חזרנו מטיול במדבר יהודה כשקיבלנו טלפון בהול מסבא וסבתא שאמרו שהניה ועמי עדיין לא חזרו. בחדשות כבר הודיעו על תאונה קטלנית של מכונית פיאט אדומה ליד עכו. אני זוכר את אבא ואמא שלי יושבים ליד הטלפון, מנסים להתקשר למי שלא יהיה שיוכל לעזור ולנדב מידע. אנחנו הילדים מתרוצצים ביניהם, מנסים לעזור, נותנים לאמא שלי כוס מים קרים שנשפכת על שמלתה הפרחונית, והיא כאילו לא איתנו, כאילו בעולם אחר. 

ואחר-כך סידורי ההלוויה ההמונית. והעיתונים עם תמונותיהם הפרטיות של עמי, הניה, מוישל'ה ודניאל שברגע אחד הפכו לפומביות. והכותרות הראשיות שזועקות שמשפחה שלמה נמחקה ברגע. וסבא וסבתא שלי, ניצולי השואה, שמאז האסון חייהם כבר לא היו חיים, והם עקרו ממוצקין לירושלים כדי להיות קרובים יותר אלינו והעבירו את עשרים השנים הבאות עד מותם בצער שאין לו סוף. ואמי הגיבורה, שהייתה קרובה קרבת נפש להניה אחותה, והצליחה להרים את עצמה מן הכאב הנורא ונלחמה לברוא לי ולאחיי חיים שפויים וילדות נורמאלית ושמחה. והמשפחה הקטנה-ממילא שלנו שהצטמקה עוד יותר, עד היום יש לי רק ארבעה בני-דודים. ואני נותרתי מאז עם הידיעה הברורה שבכל רגע ורגע יכולה לתפוס אותך הבשורה הנוראה ולהפוך עליך את עולמך. 

ולפני שלוש שנים, כשאירע האסון הנורא של משפחת פוגל באיתמר ובכיתי כמו כל בית ישראל, חיפשתי באינטרנט תמונה או זכרונות של משפחת פוגל "שלי" שנעלמה, אך לא מצאתי דבר. אין בישראל שלנו "יד לבנים" לכל מי שהלכו לעולמם בתאונות דרכים. אין אפילו רשימת שמות. 

והיום אחרי הצהריים נעלה לקברם המשותף בחלקה הישנה בהר המנוחות בירושלים. מן האלפים שליוו אותם בדרכם האחרונה וביכו את היעלמותם הבלתי נתפסת נשארנו רק אנחנו, המשפחה הקרובה משני הצדדים ולפעמים גם חברה או שתיים של הניה. ומתחת לעצי הברוש והאורן, כשאעמוד עם אבי ואחיי קצת רחוק מהקבר כי אנחנו כוהנים ואקרא את פסוקי מזמור קי"ט, יעלו לי כמו בכל שנה מחשבות ודמיונות. 

ואני אדמיין אותם כמשפחה גדולה עם שישה ילדים, הניה עדיין רופאה מרדימה בהדסה, שותפה במרפאת הכאב של אליעד גיסה. ועמי מורה בישיבה תיכונית אחרי שעבר הסבה מקצועית. ומוישל'ה ודניאל גדולים אחרי צבא וחתונה, כבר עם ילדים משלהם, ואולי אחד מהם מרד קצת והוריד את הכיפה ובא להתייעץ איתי בתור בן הדוד הגדול שלו. ואני מצטער שכוח הדמיון שלי דל כל כך, כי כמה כבר יכולתי להכיר אותם באמת, הרי כילד שמעתי עליהם רק סיפורים כדמויות גדולות מן החיים, ורק בשנים האחרונות, כשאני כבר מבוגר מהם, אני מסוגל לראות אותם כאנשים בשר ודם. 

ושוב חוזר ומתגלגל לי בחזה הכעס על המוות המיותר הזה שאני לא מצליח למצוא בו שום משמעות. ואני רק מאחל לעצמי ולכולנו שנדע לשמור על עצמנו, להיזהר בכבישים, ולמצות את החיים האלה החד-פעמיים שלנו, כי הם חשובים ויקרים עד מאוד.

עכשיו אני כותב

עכשיו אני כותב. פשוט כותב. שברים, רסיסים, חצאי רעיונות, הכול בחוץ, מצליח איכשהו להסתדר על הנייר.

כותב בכל מקום. בעיקר בין אנשים. באוטובוס. בתחנת האוטובוס. בבית במיטה. באמצע שיחה פתאום פותח מחברת. לא כמו שדמיינתי פעם. לא מוזה שמשתלטת. בהתחלה נובט איזה רעיון. אחר כך מתבשל לאט בראש, משפטים מתחילים להתנסח מאליהם. ופתאום הכתיבה פורצת. לא כמו נהר קוצף וגועש אלא כמו מערכת השקייה מאורגנת של מסופוטמים קדמונים על גדת הפרת או החידקל. תמיד צריך לשלוט ולווסת.

וכותב על הכול. המציאות משתנה ואינסופית. וגם אנחנו משתנים ואינסופיים. וצירופי החוויות והרעיונות יוצרים תמיד משהו חדש. אם לא חדש בשביל העולם הישיש הזה, לפחות חדש בשבילך. כי ברצף האירועים החד-פעמי הזה שהוא חייך, הכול טרי לגמרי. אפילו קימה בבוקר מהמיטה היא נושא לכתיבה. אפילו רכיסת נעליים. ואם אין מה לכתוב לא כותבים. אבל תמיד יש מה לכתוב. והכתיבה עצמה בוראת מציאות. העובדות קיימות אבל הדרכים לתאר אותן הן אינסופיות, מגוונות כל כך. לכל מילה אסוציאציה וריח וצבע משלה מכל מיליוני הפעמים שנעשה בה שימוש. וצריך להיות רגיש כל כך לשפה, לחפש כל הזמן ביטויים רעננים. כי המילים נשחקות מהר כל כך בימינו, שבועיים חסד מקסימום לכל ביטוי חדש.

כי כשאתה קורא אחר כך את מה שכתבת צריכה להיות לך תחושה של יום שישי אחר הצהריים, ממש לפני שבת, כשהשמש מתחילה לשקוע והמולת ההכנות לשבת כבר דממה, ואתה שותה את כוס הקפה הזאת שחיכית לה כל היום, ושר שירים מתוך ספר הפזמונים המעוך, והילדים יושבים עליך מתעצבנים שאתה לא שר את השירים שהם מכירים, ואתה נוזף בהם שהם צריכים ללמוד שירים חדשים ולהיפתח לעולם ואחר-כך עובר במהירות לכבש השישה עשר כי לא כדאי למתוח יותר מדי את החבל, והם מתחילים לרקוד ולהשתולל ולצחוק, ואתה אומר לעצמך תצלם עכשיו בראש את הרגעים האלה. כי עכשיו זה האושר. עכשיו בדיוק זה האושר.

(צילום: משה אליהו)

זה מגרד

אוי, זה מגרד. כמה שזה מגרד. ראש הממשלה לא מתראיין. שכנה שלי אחות בהדסה. קיבלה חצי משכורת. אין מאיפה לסגור את המינוס. משכנתא בריבית משתנה. שוק הדירות בוער. רופאו הפרטי של השר. הריבית תעלה. הימים נערמים. השבועות אוזלים. קיבלנו עוד אלפיים מההורים. התקשרו מהבנק. ההלוואה אושרה. עוד מעט יוצאת לפנסיה. עשרה אחוז נחתכו. שביתת עובדים-סוציאליים. שביתת מתמחים. שביתת מורים. שביתת מרצים. שביתת מתרגלים. זה מגרד. אוי, כמה שזה מגרד. מתחת לעור זה מבעבע. המכללות הקיאו לשוק אלפי בוגרים. היא שולחת קורות חיים. ועוד קורות חיים. הטבות מס בשוק הגז. מסתכלת לילדים בעיניים. מצליחה להעלות חיוך. הנתונים מצטברים. המחקרים לא מחדשים. עוד הוכחה. ועוד הוכחה. מסתכלת לכל הצדדים. הכעס עולה לאט. מגרד. כמה שזה מגרד. המציאות סוגרת. שביתת ספרנים. שביתת מהנדסים. שביתת הייטקיסטים מעל גיל ארבעים. שמונה עד ארבע. שמונה עד שש. שמונה עד שמונה. תשע בלילה. עוד כוס קפה. ועוד כוס קפה. מגרד. מגרד. כמה שזה מגרד. אבא אל תכעס. למה את עצובה אמא. יש לך היום סבלנות בגודל של אפון אמא. ראש העיר ונציב שירותי החירום. דיון משותף. ראש הממשלה מתבדח. רשתות התקשורת קרסו. מכינים את צוותי הכיבוי. פנסיה שמנה. בשר מבשרנו. המציאות מורכבת. צריך להבין שהמציאות מורכבת. טובי כוחותינו נמצאים בשטח. חיוך רחב. שיניים מבריקות. טפיחה קלה על השכם. בדקות אלה ממש. מגרד. כמה שזה מגרד. הבעיה חמורה. אסור לשגות באשליות. עניי עירך קודמים. אני לוקחת על עצמי את מלוא האחריות. דור של עצלנים גידלנו. צריך לחלק את הנטל. משקיפים מהבניין הגבוה. תחתום פה ופה על המסמך. הים התיכון כל כך יפה מהגובה הזה. גבירתי, יש לך קצת לכלוך של עוגה על הסנטר. מגרד. מגרד. כמה שזה מגרד. זה הכול כמעט חשוף. ממש מתחת לעור. חורף מוזר כזה. חסר גשם כזה. מתסיס את הדם. מעורר את הלב. מדליק את הצדק. זה למעננו. זה למען הילדים שלנו. העיניים הטרוטות האלה. הן חייבות להתמלא מחדש בתקווה העיניים האלה. מגרד. אוי, כמה שזה מגרד.

(צילום: משה אליהו)

קפיטליזם

ההצעה של המיליארדר האמריקני טום פרקינס לשנות את חוקי ההצבעה בבחירות כך שאנשים עשירים יצביעו עם יותר קולות היא אמנם גרוטסקית ומקוממת בבוטות שבה, אך אני חושב שניתן לראות בה בסך הכול ביטוי מוגזם ומועצם של הלך רוח נפוץ מאוד בקרב המאמינים בתורה הניאו-ליברלית. לפי הלך הרוח הזה, עושרו של האדם והצלחתו החומרית והחברתית בעולם הזה, מעידה גם על תכונות אופיו הנעלות ועל מעלתו המוסרית. כמובן שאני לא מחדש כאן דבר, הרי כבר מקס ובר בספרו "האתיקה הפרוטסטנטית ורוח הקפיטליזם" הראה כיצד הקפיטליזם צמח דווקא באותם מקומות בהם פרח זן של פרוטסטנטיות המאמין שהצלחתו החומרית של האדם מעידה על כך שהוא נבחר על ידי האל.

ודווקא משום כך כל כך מוזר לפגוש מדי פעם יהודים דתיים שמאמינים באדיקות בעקרונות השוק החופשי. כל כך הרבה פעמים יצא לי לדון עם אנשים שונים על נושאים חברתיים וכלכליים, ותמיד בסוף הדיון, אחרי שאנחנו מפסיקים לירות בפינג-פונג אינסופי את שלל הטיעונים השגורים בעד או נגד מדינת הרווחה, בעד או נגד מעורבות ממשלתית כזו או אחרת בשוק, מתגלות הנחות היסוד במערומיהן. ותמיד בסופו של דבר אני מגלה שהצד השני באמת ובתמים מאמין בכך שמי שמצליח בחיים הוא מי שהשקיע והתאמץ יותר, ולעומתם מי שאינם מצליחים צריכים פשוט להתאמץ יותר ו"לחשוב קצת מחוץ לקופסה". ונכון, האנשים הללו מוכנים להודות שיש מקרי גבול של נכות קשה או גזירת גורל קיצונית בהם המדינה צריכה לסייע, אבל ברוב המקרים הם רואים את האדם הבודד כאדון לגורלו וככזה שיכול לבנות את עתידו במו ידיו. והם חושבים שנתונים כמו מין, מעמד כלכלי של ההורים, סביבת מגורים, עדה או גזע הם משתנים אשר נמצאים שם ברקע אך עם מאמץ קטן או גדול כל אחד יכול להתעלות מעליהם אם רק ירצה מספיק. וכאשר אני מנהל את הדיון הזה עם אנשים דתיים, תמיד עולה בקרבי התמיהה כיצד המשוואה הזו של הצלחה חומרית ומעלה מוסרית מסתדרת לאותם אנשים עם אמונתם ויהדותם.

והנה השבת התארחתי אצל חברים בצפון והלכנו יחד לקבלת שבת בבית הכנסת. הדרשה שנישאה בין קבלת שבת ותפילת ערבית שיעממה אותי ולכן עלעלתי בסידור "תפילת כל פה" שהיה לפניי וחיפשתי אחר חומר קריאה. והנה בכריכה הפנימית של הסידור גיליתי את אותה איגרת מפורסמת ששלח הרמב"ן לבנו נחמן אשר בקטלוניא, ואשר הוא מפציר בו "תִּקְרָא הָאִגֶּרֶת הַזֹּאת פַּעַם אַחַת בְּשָׁבוּעַ וְלֹא תִּפְחוֹת, לְקַיְּמָהּ וְלַלֶּכֶת בָּהּ תָּמִיד אַחַר ה' יִתְבָּרֵךְ". וקראתי את האיגרת הזאת הלוך וקרוא ואפילו התפתיתי לנגן בראשי את הלחן המפורסם של מרדכי בן דוד "שמע בני". ופתאום חשבתי כיצד הטקסט הזה יכול להיקרא כקריאת מחאה נוקבת כנגד הנחות היסוד של הניאו-ליברליזם, שיש בו כל כך הרבה יהירות וגאווה על כוחו ועוצם ידו כביכול של האדם. וחשבתי עד כמה אנחנו צריכים להתנגד לפיתויי השווא של הקרייריזם והתחרות קודם כל מתוך נקודת מבט יהודית ואמונית.

והרמב"ן כותב לבנו כך: וְעַתָּה בְּנִי דַע וּרְאֵה, כִּי הַמִּתְגָּאֶה בְלִבּוֹ עַל הַבְּרִיוֹת, מוֹרֵד הוּא בְּמַלְכוּת שָׁמַיִם... וּבַמֶּה יִתְגָּאֶה לֵב הָאָדָם? אִם בְּעֹשֶׁר, ה' מוֹרִישׁ וּמַעֲשִׁיר, וְאִם בְּכָבוֹד, הֲלֹא לֵאלֹהִים הוּא, שֶׁנֶאֱמַר: וְהָעֹשֶׁר וְהַכָּבוֹד מִלְּפָנֶיךָ, וְאֵיךְ מִתְפָּאֵר בִּכְבוֹד קוֹנוֹ?! וְאִם מִתְפָּאֵר בְּחָכְמָה – "מֵסִיר שָׂפָה לְנֶאֱמָנִים, וְטַעַם זְקֵנִים יִקָּח": נִמְצָא הַכֹּל שָׁוֶה לִפְנֵי הַמָּקוֹם בָּרוּךְ הוּא, כִּי בְאַפּוֹ מַשְׁפִּיל גֵּאִים, וּבִרְצוֹנוֹ מַגְבִּיהַּ שְׁפָלִים, לָכֵן הַשְׁפִּיל עַצְמְךָ וִינַשַּׂאֲךָ הַמָּקוֹם. עַל כֵּן אֲפָרֵשׁ לְךָ אֵיךְ תִּתְנַהֵג בְּמִדַּת הָעֲנָוָה לָלֶכֶת בָּהּ תָּמִיד: כָּל דְּבָרֶיךָ יִהְיוּ בְּנַחַת, וְרֹאשְׁךָ כָּפוּף, וְעֵינֶיךָ יַבִּיטוּ לְמַטָּה לָאָרֶץ וְלִבְּךָ לְמַעְלָה, וְאַל תַּבִּיט בִּפְנֵי אָדָם בְּדַבֶּרְךָ עִמּוֹ, וְכָל אָדָם יִהְיֶה גָּדוֹל מִמְּךָ בְּעֵינֶיךָ, וְאִם חָכָם אוֹ עָשִׁיר הוּא – עָלֶיךָ לְכַבְּדוֹ, וְאִם רָשׁ הוּא, וְאַתָּה עָשִׁיר אוֹ חָכָם מִמֶּנּוּ – חֲשֹׁב בְּלִבְּךָ כִּי אַתָּה חַיָּב מִמֶּנּוּ וְהוּא זַכַּאי מִמְּךָ, שֶׁאִם הוּא חוֹטֵא הוּא שׁוֹגֵג וְאַתָּה מֵזִיד."

שבוע טוב!

המאמר על טום פרקינס: http://www.themarker.com/wallstreet/1.2244600

מרדכי בן דוד, "שמע בני": https://www.youtube.com/watch?v=vbvHqFCZ4T0

(צילום: ציור קיר של רבי משה בן נחמן (רמב"ן), על גבי האודיטוריום בעכו. מתוך ויקיפדיה)

הדסה

הדיווחים על הקריסה הכלכלית של בית החולים "הדסה" גרמו לי לחשוב השבוע על אותם אנשים ונשים, עובדים ועובדות של הדסה בתפקידים שונים, שמקריבים ימים ולילות למען בריאותם של תושבי ירושלים והסביבה ובקרוב מאוד עלולים לשלם מחיר כבד על טעויות ומחדלים שאין להם כל קשר אליהם. ובעיקר חשבתי על שלושה רופאים צעירים שיצא לי להכיר באופן אינטנסיבי מאוד למשך 24 שעות לפני מעט פחות משנתיים, ועד היום אני אסיר תודה להם על שהצילו את חייה של בתי הקטנה הודיה. לרופאים הללו קוראים ד"ר אסתי מאור-שגיא, ד"ר משה משולם וד"ר יעל הנץ.

שלושתם היו אז רופאים מתמחים ברפואת נשים בהדסה עין כרם. הם ליוו אותנו במשך אותו יום ארוך שהתחיל בהבנה שהעוברה שלנו קטנה ולא התפתחה מספיק בתוך הרחם, המשיך בניסיונות לפתח לידה טבעית עם כמה שפחות התערבויות חיצוניות, והסתיים בהחלטה על ביצוע ניתוח חירום מהיר בהרדמה מלאה כאשר הדופק של הודיה ירד ולא עלה שוב והיא הייתה על סף מוות. ובמהלך כל היום הזה הם הפגינו כלפינו כל כך הרבה רגישות, כבוד ויחס אנושי, למרות העומס הרב שהיה במחלקה, והם פעלו במקצועיות וקור-רוח כאשר המצב הידרדר והיה צורך לקבל החלטות תוך דקות ושניות מעטות.

והם המשיכו ללוות אותנו באכפתיות ובלי שום חשיבות-עצמית גם במהלך הימים הבאים בהם הודיה שכבה בפגייה, פרצופה מקומט כמו אישה זקנה וכולה רק עור ועצמות בגלל שבועות ארוכים של תת-הזנה בתוך הרחם, ואנחנו עדיין הלומים מן החוויה הזאת, חוזרים ומעלים בראשנו מחשבות של "מה היה אילו" ולאיזה חיים אחרים וקשים יכולנו להיכנס במחי טעות או השתהות שהיו גורמים לילדה שלנו להיוולד עם פגיעה מוחית חס וחלילה. והם הצליחו להרגיע אותנו ולטעת בנו את הביטחון שיהיה בסדר והילדה תגדל ותתפתח כמו שצריך למרות תנאי הפתיחה הלא פשוטים של חייה.

ולמרות שהודינו להם אז בעל-פה, כבר כמעט שנתיים שאני מרגיש שלא הספקתי להבהיר להם בצורה מספיק צלולה עד כמה אנחנו אסירי תודה, ואיזו ילדה מקסימה וחכמה הודיה גדלה להיות מאז. ואולי עכשיו זאת הזדמנות טובה לומר להם שוב תודה לאנשים היפים הללו. ואני מקווה מעומק לבי שגם החברה הישראלית שלנו, ומקבלי ההחלטות שבחרנו לעצמנו וקברניטי "הדסה" ידעו כיצד לתת לאותם רופאים, אחיות ואנשי הצוות של "הדסה" את התנאים הנכונים שיאפשרו להם להמשיך ולשגשג, להמשיך ולהתמקצע, וגם ליהנות מן המקצוע הקשה והתובעני הזה שהם בחרו לעצמם.

חולה

תמיד כשאני מתחיל להיות חולה, מיד אחרי שהבנתי סוף סוף שאני צריך לעצור את המרוץ ולצבור כוחות, נובטת בתוכי תקווה קטנה שהפעם זה יהיה אחרת. ששוב אהיה חולה כמו אז בילדות, עם שמחה עמוקה שאני לא צריך ללכת לבית הספר, ואמא שמפנקת אותי עם עוגיות ותה חם למיטה, וחברים שבאים ל"ביקור חולים" אחרי בית הספר ומספרים לי חוויות, וצפייה בתוכניות הטלוויזיה החינוכית של "here we are in the center of town" והסרט ההוא על הילדה שגרה במקום שבו השמש יוצאת רק 7 דקות בשנה ואיזה חבר רע-לב כולא אותה בתוך חדר והיא מפספסת את זה.

אבל כל פעם, כל פעם, אני מגלה מחדש שלהיות חולה בתור מבוגר זה משהו נמרח ומייגע. כי כמה שאשתך לא תנסה לפנק אותך, ברור לך שמתחת לאמפטיה מסתתרת לה מחשבה של "יש לי עוד 3 ילדים קטנים על הראש, אז אתה יכול לקום ולהכין לעצמך כוס תה". וכמה שלא תצליח לנקות את הראש מערימת המשימות והתוכניות שהיו לך, תמיד בערך ביום השני למחלה תתחיל להילחץ מזה שבשבוע הבא תצטרך לקרוע את עצמך ולהספיק כפול. וכמה שלא תתלהב לשכב במיטה כל היום ולראות סרטים, תמיד איכשהו תיפול על סרטים סוג ב' ותצטער שלא קראת ספר איכותי שמזמן כבר רצית לקרוא ולא היה לך פנאי. וכמה שלא תישן, תמיד תרגיש קרוע מעייפות עם הנזלת הזאת וכאבי הראש וההתעוררויות בלילה וחוסר הנוחות.

ואולי החוויה הזאת דווקא מלמדת משהו על החיים בתור אדם מבוגר. כי בתור ילדים השגרה החינוכית וגם המשפחתית די כפויה עלינו ואפשר לקחת ממנה הפסקה בלי נקיפות מצפון, אבל בתור מבוגרים המחלה מחדדת לנו עד כמה שגרת היומיום שלנו, על כל עליבותה ומהמורותיה, היא דווקא די נחמדה. ופתאום נהיה חשק לחזור ללוח הזמנים הרגיל של הכנת הילדים למסגרות בכל בוקר, והעבודה על הדוקטורט, והמאמרים והנתונים במכון, והריצה עם דוד 3 פעמים בשבוע, והישיבה על שיעורי הבית עם איתן, והחברים שבאים לארוחת שבת, והיציאות השבועיות להצגה או לבית קפה.

החיים יפים, שונא להיות חולה!

(צילום: משה אליהו)

קיסם

לפני כמה שנים כשגרנו בארצות הברית צעדתי יחף בבית ונדקרתי מקיסם עץ חצי שבור שהיה מונח על השטיח. האחות והרופא שבדקו אותי במרפאה האוניברסיטאית המליצו לי לטבול את רגלי במי מלח על מנת להוציא את שאריות הקיסם ואמרו לי לא לדאוג יותר מדיי. שילוב של נסיבות אישיות ומשפחתיות גרם לי להזניח את העניין ורק שלושה שבועות לאחר מכן, כשטסנו לארץ לחתונתה של אחותי והוריי נחרדו לראות אותי מפזז בצליעה בין החוגגים, הבנתי סוף סוף שצריך לבדוק את העניין יותר ביסודיות.

כך מצאתי את עצמי בבוקר שלאחר החתונה אצל רופאה בקופת חולים שטענה שכבר התפתח זיהום בכף הרגל ושלחה אותי לבצע אולטרה-סאונד בבית החולים הדסה עין כרם. בבדיקה, אליה התלוותה אליי אמי טרוטת העיניים מהכנות החתונה, זיהה הרופא מיד שעמוק בתוך כף הרגל שלי נמצא חצי קיסם עץ. מסתבר שבניגוד לאבחנה הראשונה שלי ושל הרופאים בפילדלפיה דרכתי על קיסם שלם שהיה תחוב בשטיח, כך שחצי ממנו ננעץ בתוך כף הרגל והחצי השני נשבר ונשאר בחוץ. ומכיוון שהקיסם חדר עמוק כל כך, לא ניתן היה להבחין בו במבט שטחי מבחוץ.

השעה הייתה כבר שעת אחר-צהריים מאוחרת וביקשנו להבין מה עושים, שהרי הרגל הולכת ומזדהמת. נאמר לנו שעלינו לקבוע תור רגיל למרפאת רגליים שיש אליה רשימת המתנה ארוכה, או להיכנס בתור שר"פ לרופא הבכיר והמומלץ של המרפאה שמחירו כ-900 ₪, אך הביטוח המשלים מכסה את רובו.

וכך תוך 20 דקות ישבנו מול הרופא הבכיר והחביב. הוא העיף מבט בצילומי האולטרה-סאונד וברגל שלי וקבע שיש צורך לנתח את הרגל באופן מיידי, ואי אפשר לשלוף את הקיסם באופן פחות פולשני אחרי ששהה בפנים זמן כה רב, והוסיף שהוא יכול לנתח אותי כבר מחר בבוקר, ניתוח שר"פ שבו קופת החולים משלמת את רוב הכסף והשאר, תשלום סמלי בלבד, הוא על חשבון המטופל. "אז קבענו למחר?" הוא שאל.

"מה לגבי ניתוח רגיל במרפאה שלך?" שאלתי, והרופא ענה שיש רשימת המתנה ארוכה מאוד לניתוחים במרפאת הרגליים, עניין של כמה שבועות, והוא לא ממליץ מבחינה רפואית לדחות את הניתוח, מה גם שמכבי ישלמו את הרוב ואין לי מה לדאוג.

למחרת הגעתי לאשפוז-יום בהדסה הר-הצופים, וכאשר התקשרתי למוקד הניתוחים של "מכבי מגן זהב" וציינתי בפניהם את קוד הניתוח שנמסר לי על ידי המזכירה, הבנתי שהניתוח שלי מוגדר כ"ביופסיה בכף הרגל" ומחירו כ-12,000 ₪, כלומר הביטוח המשלים ישלם 9,000 ₪ ואני את ה-3,000 ₪ הנותרים. פניתי לרופא הבכיר ואמרתי לו שחלה טעות, שהרי הניתוח שלי אינו ביופסיה אלא ניתוח פשוט של הוצאת קיסם, וגם הסכום שאני אמור לשלם נראה לי יקר מאוד. הרופא השיב שבגלל שלא קיים במערכת קוד מספרי של הניתוח שלי הוא הגדיר אותו כביופסיה, והציע לתת לי הנחה על ההשתתפות העצמית כך שבסופו של דבר אשלם 1,500 ₪. אמי סיננה לאוזני בשקט "מזל שהוא לא הגדיר את זה כניתוח לב פתוח" ואמרה לי שהיא כבר תשלם על הניתוח, לא נורא.

הניתוח עבר מהר מאוד ובהצלחה, כי באמת מדובר ברופא שהוא המומחה הגדול בתחום, ואחרי החוויות הרפואיות הלא נעימות בארצות הברית הייתי אסיר תודה למערכת הרפואית הישראלית, אבל יחד עם זאת, נותרה בי מאותה חוויה הרגשה חמוצה. וכבר אז חשבתי מה היה עושה במקומי מישהו שאין לו הורים שיכולים לתמוך בו כלכלית, מישהו ש-400 ₪ השתתפות עצמית על התייעצות עם רופא ו-1,500 או 3,000 ₪ השתתפות עצמית על ניתוח אינם סכומים שהוא יכול להוציא כך בפשטות מהיום למחר, שלא לדבר על אותם אנשים רבים שאפילו ביטוח משלים של קופת חולים אין להם.

וחשבתי איזה מוזר זה שבתוך אותו בית חולים הממומן על ידי הציבור הישראלי, אותו הרופא יזרז לך תור ויכניס אותך לטיפול כפי שמצבך הרפואי מחייב - אם רק תשלם לו עוד כסף, אבל יותיר אותך להמתין ימים ושבועות לטיפול הולם - אם לא תוכל להוציא עוד כמה מאות או אלפי שקלים.

ועוד נזכרתי איך כמעט כל פרוצדורה רפואית משמעותית במשפחתי בשנים האחרונות, כמו ניתוח בעין שעברה בתי לפני שנתיים בהדסה עין כרם וניתוח בטן שעברה אמי בשערי צדק השנה, כולם נעשו בסופו של דבר במסגרת של שר"פ, כי זו הדרך היחידה כיום לקבל יחס טוב יותר ומנתח טוב יותר.

ועוד חשבתי על בית החולים "הדסה" שהיווה מעין סמל ומופת לאופן שבו שילוב של רפואה ציבורית ופרטית אמור להבטיח גם רפואה איכותית ומתקדמת וגם ניהול מודרני ואפקטיבי המתעלה מעל הקטנוניות והאפרוריות של המערכת הבירוקרטית הציבורית. וכיצד קריסתה הכלכלית של "הדסה" נועצת עוד מסמר קטן בארון הקבורה של הניאו-ליברליזם, שאין בו לא צדק אך גם לא את אותה יעילות מופלאה שהובטחה לנו בחזונם של נביאי השוק החופשי.

בחלומי

בחלומי אני נמצא בביתה של סבתא טובה. והבית צר אך קירותיו גבוהים מאוד. וסבתא מבקשת ממני לעזור לה לתלות תמונה על הקיר. ואנחנו מטפסים ומטפסים על סולם עץ רעוע, ומגיעים לראש הסולם והסולם מתנודד מצד לצד. ואני מתאמץ לשמור על שיווי משקל, מנסה להיאחז בתמונות משפחה ישנות התלויות על הקיר, אך התמונות מתפוררות בידיי ואני לא מצליח להישאר יציב. ולפתע סבתא טובה נשמטת מן הסולם ונופלת מטה מטה ואני לא מצליח לראות את סוף הנפילה. ואני ממהר לרדת מן הסולם ולמטה מהומה, כל בני המשפחה מתרוצצים, מחלקים פקודות. ואני נכנס לחדר השינה להיפרד מסבתא והנה לא סבתא שכובה שם במיטת העץ הישנה אלא רוני בתי. ופתאום מול עיניי הקרועות רוני מתעוררת ומתחילה לצעוק שכואב לה. ואני שואל אותה, "איפה כואב לך, רוני? איפה כואב לך?" והיא מצביעה על החזה שלה ובוכה, "אבא כואב לי, כל כך כואב לי אבא". ואני נושא אותה בריצה החוצה ומבקש בצעקה מבן-משפחה את המפתח לאוטו שלו, אבל הוא לא מסכים לתת לי את המפתח, ולילך צורחת עליו, "איך אתה לא מבין מה קורה פה?" ואני רץ החוצה ורוני חבוקה בזרועותיי, מחפש אמבולנס והדמעות מטפסות לי בגרון, ואסור לי לאבד את רוני, אסור לי לאבד את רוני

הספרייה הלאומית

הבוקר נסעתי בקו 9 ממרכז העיר אל הספרייה הלאומית בגבעת רם בה אני מבלה בהנאה מרובה את מיטב שעותיי בזמן האחרון. וכאשר האוטובוס עבר את הצומת אחרי העלייה מגן סאקר, משכן הכנסת מימיני, מוזיאון ישראל משמאלי ובניין משרד האוצר החמור מלפני, הבחנתי בשלט קטן המכריז בגאווה "כאן יוקם מקום מושבה הקבוע של הספרייה הלאומית של מדינת ישראל". נזכרתי בכרזות ההסבר המהודרות התלויות בקומת הקרקע של הספרייה הלאומית כיום, המתארות את תהליך ההתחדשות הממושך שעוברת הספרייה, חקיקת חוק הספרייה הלאומית, ותלאות התקצוב והתכנון. ושמחתי בליבי על כך שמדינת ישראל, יד הנדיב והאוניברסיטה העברית לקחו על עצמן להשקיע משאבים חומריים ורוחניים כה רבים בפרויקט תרבותי, אנושי וישראלי כה חשוב.

אך בה בעת גם התעצבתי מעט על המיקום הקר והמנוכר לו זכתה הספרייה, תחובה בתוך אותו איזור שלטוני ומוזיאוני מבודד, "קרית הלאום", אשר ההולכים והשבים מדירים ממנו את רגליהם במשך רוב שעות היום, ובלילות הופך למתחם רפאים של מאבטחים ואנשי ניקיון, אשר רק מכוניות מעטות ושיירות אבטחה של נציגי שלטון חותכים את כבישיו הרחבים בנסיעה סואנת.

וחשבתי לעצמי, כמה חבל שיותר מחמישים שנה אחרי שג'יין ג'ייקובס פרסמה את ספרה המופתי "מותן וחייהן של ערים אמריקאיות גדולות" הטעויות התכנוניות שהיא מזהירה מפניהן ממשיכות לקרום עור וגידים. כי בספרה היא מדגישה כמה חשוב לשכונות ולרבעים עירוניים אותו ערבוב מבורך של שימושים – מגורים, מסחר, עבודה, לימודים, פנאי, ומתארת כיצד השמירה על מדרכות רחבות ורחובות קצרים מעודדת אנשים להפוך ל"שומרים טבעיים" אשר מבלי משים לוקחים חלק פעיל בהפיכת רחובות הערים למקומות בטוחים בהם אנשים ונשים מוצאים עניין ותחושת קהילתיות.

וחשבתי איזו תרומה נהדרת יכלה הספרייה הלאומית להעניק למרכז העיר ירושלים אם רק היו ממקמים אותה, נניח, באזור בנין המשביר לצרכן בטליתא קומי, בצומת הרחובות קינג ג'ורג' ובן יהודה. ואיזו תרומה נהדרת היה מרכז העיר ההולך ופורח מאז פתיחתה של הרכבת הקלה נותן מבלי משים לספרייה הלאומית. וראיתי בדמיוני איך על ידי ארכיטקטורה פתוחה ולא מסתגרת תהפוך הספרייה הלאומית לאבן שואבת, לא רק לסטודנטים, דוקטורנטים ומרצים למדעי הרוח והיהדות כמו היום, אלא גם לאנשי יומיום פשוטים החוזרים מקניות בשוק ועוצרים בפינת כתבי העת לקרוא ירחון ובדרך צד את עיניהם ספר קריאה המוצג בפינת הספרים החדשים. או לסטודנטים המתגוררים ברחביה, טלביה או נחלאות אשר יצעדו אל הספרייה ברגל מדירותיהם השכורות על מנת ללמוד בה בשלווה בתקופת המבחנים. ודימתי בעיניי איך המשתמשים בספרייה יסיימו את עבודתם בשעת אחר-צהריים מאוחרת ויגדשו את הפאבים ובתי הקפה במחנה-יהודה או נחלת שבעה. וכיצד תלמידי תיכון ואנשי עסקים בהפסקת צהריים ייכנסו לספרייה ליהנות מאירועי התרבות הרבים שיתרחשו בה, חלקם הגדול יתאספו בלי הכנה מראש, פשוט יימשכו פנימה כמו ילדים בעקבות צלילי קונצרט קלאסי או שילוב מוסיקלי של מוזיקת עולם נדירה.

ולמרות שידעתי שהחזון הזה לא יתממש, כי השרטוטים כבר הופקדו והתוכניות כבר אושרו בכל הועדות האפשריות, קיוויתי שבמקום כלשהו מתכנני ערים ואדריכלים צעירים מצליחים לחשוב על האדם הפשוט – על צרכיו, הרגליו ופסיכולוגיית המרחב העלובה שלו. וייחלתי שיפסיקו לתכנן שכונות ענק דוגמת גילה, רמות ופסגת זאב, אשר מזדקנות ומתכערות מהר כל כך, עלובות הרבה יותר משכונות ערים ותיקות אשר פושטות צורה ולובשות חיים חדשים חדשות לבקרים.

(התמונה מתוך החוברת: הספרייה הלאומית: תכנית האב להתחדשות 2016-2010, בהוצאת הספרייה הלאומית)

נדודי שינה

לא מתהפך בעצבנות מצד לצד כמו בסרט הוליוודי.
שוכב ישר
עורפי על הכרית
פניי כלפי מעלה
נושם עמוק
לאט לאט 
מנסה להירגע. 
 

מוריד את השמיכה כי חם מדיי
מתעטף שוב כי קר מדיי
אני מזיע או רועד? 
בודק שוב את הטלפון
עוד חצי שעה עברה.

פתאום רוני קוראת לי מהחדר
אני קופץ מהר
חושב שאולי לא נורא שלא נרדמתי
הרי בכל מקרה הייתי מתעורר
מבקשת שאשן קצת לידה
היא מפחדת 
המזרן שלה קשה יותר משלנו
אין לי שמיכה וצפוף לי
אני חוזר לחדר היא קוראת לי שוב
צריכה פיפי
אני מלווה אותה לשירותים
מקפיד שתשים בעצמה את הישבנון על האסלה
שלא תתרגל לא להתאמץ 
היא מסיימת מהר היא לא באמת הייתה צריכה
מושיטה אלי ידיים לחיבוק נוסף
אני עוטף בחיבוק ארוך ומטיס אותה בנשיקה למיטה
היא מתכרבלת לעבר הקיר
אני מדדה בשקט לחדר חוזר לשכב
גופי עייף מאוד, אבל עיניי פתוחות דולקות בחושך
פותח את הטלפון בודק מה חדש ברשת 
הפוסט שכתבתי אתמול כבר פרש כנפיים 
הוליד ילדים משלו 
אני מכבה זה לא מה שאני צריך עכשיו
אחת וחצי, אחת שלושים וחמש

שומע בכי תינוק מדלג מהר מהמיטה 
בחלון אישה מהלכת מתחת ירח תינוק בחיקה מנסה להרגיע
שום קולות אחרים הלילה 
אולי אקרא ספר אני באמצע ספר עיון על האסלאם
זה לא מתאים עכשיו, חבל שאין לי ספר מתח 
פרק במחשב רק יעיר אותי יותר
נשכב שוב
צעדי רגלים קטנות מתקרבים לחדר
רוני עומדת על סף המיטה בשיער פזור מחכה לאישור
אני נכנע מסדר לה כרית אדומה בין שנינו 
מחבק אותה חזק
ונרדם. 

(צילום: משה אליהו)

עמק רפאים

בשלהי קיץ 2003 חזרנו מסיני מהחופשה שאחרי חתונתנו היישר לידיעות על הפיגוע הנורא בקפה הלל סמוך לביתנו. כדרכנו קפצנו לבקר את סבא וסבתא שלי, בנימין וגניה רוטנברג, בביתם ברחוב עמק רפאים, כמה עשרות מטרים ממקום הפיגוע.

"היכן הייתם בזמן הפיצוץ?" שאלתי, והם חייכו קלות וענו שישבו כרגיל בסלון, שהרי איפה עוד הם יכולים להיות בגילם ובבריאותם. "ואיך הרגשתם?" שאלתי וציפיתי לתשובה ציונית הולמת מסבי וסבתי שהתבגרו והזדקנו לצד תקומת עם ישראל בארצו.

"מה אני אגיד לך, חנן", ענתה סבתי ניצולת השואה, "אני עייפה ממלחמות. כל החיים שלי זה מלחמות".

אמונה

השבת, עם הידלדלות הדיון בפרשת אדם ורטה, נזכרתי בכיתה י' בישיבה התיכונית "נווה שמואל" בה למדתי, כאשר לקחו אותנו לסמינריון של שלושה ימים בנושא "אמונה" במדרשת עופרה.

אחד המפגשים, אותו העביר לנו מדריך צעיר ונלהב, עסק בנושא יציאת מצרים ומעמד הר סיני. המדריך הסביר לנו שמעמד הר סיני קרה באמת והיום יש גם עדויות היסטוריות וארכיאולוגיות חד משמעיות לקיומו. כולנו הנהנו בהסכמה, אבל אז יוסי (שם בדוי) הרים את היד וביקש מהמדריך להראות לנו את העדויות הללו. המדריך צחקק ואמר שהיום כבר ידוע לכולם שישנם מחקרים שמראים חד משמעית שהיה מעמד הר סיני וגם עשרת המכות. יוסי המשיך להתעקש ואמר שאם זה כל כך ידוע לכולם, מה הבעיה של המדריך להראות לנו את המחקרים הללו כדי שנשתכנע. המדריך התחיל לרדת על התלמיד שהוא שואל שאלות בצורה קנטרנית ודמגוגית, והרי ידוע שבני ישראל מנו כ-600,000 איש במעמד הר סיני והעדות על כך עברה מפה לאוזן לאורך הדורות, כך שאין ספק בכלל שהאירוע הזה קרה. בסופו של דבר הצטרפו לדיון גם שאר התלמידים בכיתה, תוך שהם צוחקים על יוסי שהוא לא מבין כלום וסתם שואל שאלות אפיקורסיות.

בסופו של דבר, בסוף כיתה י' העיפו את יוסי מהישיבה בגלל שהוא לא היה מספיק דתי. יוסי נידון לשנתיים של שוטטות בבתי ספר סוג ג' וד' של הציונות הדתית, חזר כמובן בשאלה, ומשיחה מאוחרת איתו לפני כמה שנים אני יודע שהוא מלא כעס על הישיבה התיכונית שבה למדנו אז ועל ההשפלות והזלזול שחווה.

ואני שואל, איך מערכת חינוך של מדינה מודרנית מעיזה לומר לתלמידים בצורה חד משמעית האם להאמין או לא להאמין באלוהים? איך איש חינוך מעז לעשות זאת? האם ישנו מורה בחינוך הממלכתי שהיה מעז לקחת את תלמידיו ל"סמינר אתיאיזם"?