למה אקדמאים לא קוראים (יותר)?

תמונה ראשונה: אני עולה לאוטובוס אחרי יום עבודה מתיש ומתיישב במקרה מול מרצה צעיר שאני מכיר ומעריך. אנחנו מדברים על המחקר שלי ושלו, על דפוסי עבודה, ואיך מוצאים זמן למשפחה למרות כל העומס. הוא מספר לי שהוא עובד כל יום עד מאוחר, עד שתיים-שלוש בלילה לפעמים, ותמיד קם בשש וחצי לפזר את הילדים. אני שואל אותו אם הוא מוצא זמן לקרוא כתבי עת ולהתעדכן במה שחדש בתחום. הוא צוחק ואומר לי שהוא צריך עכשיו לייצר ידע, לא לצרוך אותו. 

תמונה שנייה: מרצה מוערך מחו"ל מבקר אצלי בבית. בזמן שאנחנו מארגנים את השולחן לארוחה הוא מזהה ספר מאמרים חדש שמונח על המדף - ספר בהוצאה מכובדת ובתוכו מאמר שהוא עצמו כתב. אני אומר לו שאני בדיוק קורא את הספר, הוא מאוד רלוונטי לדוקטורט שלי. הוא שואל אותי בתמיהה אם אני ממש מתכוון לקרוא את כל הספר, איך יש לי זמן לזה?

תמונה שלישית: מפגש השקה לספר חדש, פרי עבודה של שנים רבות. כולם משבחים את המחבר, מתארים איך הספר ממלא את החלל בספרות הקיימת ועד כמה הוא תורם לתחום. אחד המברכים, ראש מחלקה, קם לדבר ולהפתעת הנוכחים אומר שאם נודה על האמת אף אחד מאיתנו לא מתכוון לקרוא את הספר מתחילתו ועד סופו, אבל אין ספק שפרקים או חלקים מתוכו ישמשו אותנו רבות בסילבוסים שלנו בקורסים השונים.

תמונה רביעית: סדנת דוקטורנטים שעוסקת בכתיבה ובנהלי עבודה אקדמיים. המרצה אומרת שצריך לזנוח את התפיסה הרומנטית שלפיה אקדמאי הוא אינטלקטואל שהוגה להנאתו בנושאים שברומו של עולם, יושב בבית קפה עם מקטרת וקורא ספרים, ולעבור לתפיסה של אקדמאי כאיש מקצוע, יצרן ידע, שכותב כתיבה טכנית-מקצועית על תחום מומחיותו. בכלל, היא מוסיפה, קריאה מוגזמת חוסמת כתיבה. מרבית הדוקטורנטים מהנהנים בהסכמה, מלבד דוקטורנט אחד בשנתו הראשונה לתואר שמנסה להתווכח וזוכה למבטי רחמים או זלזול משאר הנוכחים.

אז לא, אקדמאים לא הפסיקו לקרוא. כולם קוראים. הרי המאמרים הרבים בכתבי העת שלנו עמוסים לעייפה בציטוטים ממקורות אחרים. הרי הביבליוגרפיות של התזות והדיסרטציות שלנו כוללות מאות רבות של מקורות. אבל האם אנחנו באמת קוראים? קוראים לעומק? קוראים לא רק על מנת שלא יאשימו אותנו ששכחנו לצטט את הזה או את ההוא? קוראים לא רק כמה עמודים מתוך הספר כדי שנוכל לסכם את הטיעון המרכזי בשתיים-שלוש שורות בפייפר שלנו? קוראים לא רק על מנת לקטלג את המאמר כשייך לאחת מחמש גישות תיאורטיות שהחלטנו עליהן מראש כדי שנוכל לבקר אותן ואת חסרונותיהן ולקדם את הגישה התיאורטית השישית שהיא היא תרומתנו הצנועה לעולם הידע?

אני מנסה לחשוב למה הפסקנו לקרוא. הסיבה הראשונה שעולה בדעתי היא ההתמחות המוגזמת. כשאני מדבר עם עמיתים לתחום הפוליטיקה ההשוואתית (שלא לדבר על חוקרי מדיניות ציבורית, יחב"ל, או פילוסופיה פוליטית) כמעט שלא קורה שהם מכירים את החוקרים והמחקרים האחרונים בתחומי הפוליטיקה האתנית והסכסוכים האתניים בהם אני מתמחה. הרי ממילא הניסיון להישאר מעודכן בשלל המחקרים שמתפרסמים בתת-תת-התחום שלהם הוא קשה, עד שאין סיכוי שיקדישו זמן לקרוא מאמר או ספר בתחום אחר.

אך מעבר לכך יש גם את בעיית העדר הפרדיגמה. לפני כמה שנים ניגשתי לעדכן סילבוס בקורס מ"א בגישות ותיאוריות במדע המדינה. כדי להיות בטוח שאני לא מפספס ספרים חשובים בפוליטיקה השוואתית הורדתי מאתרי האינטרנט של האוניברסיטאות המובילות בארצות הברית את רשימות הספרים שאותם קוראים הדוקטורנטים האמריקנים לקראת הבחינות המקיפות (comprehensive exams) שהם עוברים בשנתם השלישית לתואר. היו אמנם כמה ספרים בולטים שחזרו בכל הרשימות (כן, בנדיקט אנדרסון – קהיליות מדומיינות, כן, ברינגטון מור - המקורות החברתיים של הדיקטטורה והדמוקרטיה), אבל מעבר לכך הופתעתי לגלות עד כמה הרשימות הללו שונות, עד כמה לא קיים גוף ידע אחד שמהווה תשתית לכל מי שמבקש להתמחות בפוליטיקה השוואתית. חברים בדיסציפלינות אחרות סיפרו לי שהמצב הזה אינו ייחודי לתת התחום שלי. האם העדר ההסכמה על פרדיגמה מחקרית ועל ה"great books" בדיסציפלינה גורמת לחוקרים ולסטודנטים לוותר מראש על המאמץ לקרוא ספרים שאינם קשורים באופן הדוק לנושא המחקר שלהם? איזו סיבה יש לחוקר שרוצה להרחיב את אופקיו לבחור דווקא בספר מסוים אם לא קיימת הסכמה בדיסציפלינה שמדובר בספר חשוב שבאמת שווה לקרוא אותו?  

מה שמוביל אותי לסיבה השלישית. האיכות. חוקר שאני מעריך אמר לי פעם שמאמר טוב מציב סימן שאלה וספר טוב מתחיל לספק סימני קריאה. ואנחנו חיים בתרבות אקדמית שמעודדת כתיבת מאמרים (והרבה, וקצרים ככל האפשר) והתוצאה היא מאמרים רבים שלא באמת מפתיעים את הקורא מבחינה מושגית, תיאורטית או אמפירית; מאמרים שממחזרים מאמרים קודמים וההישג שלהם הוא הפרסום עצמו. ואדגיש, יש פעמים מעטות שבהם אני נתקל במאמר שהוא באמת ייחודי ומעורר מחשבה, אבל, ברוב המקרים, אם תיקחי כתב-עת אקראי בתחום ההתמחות שלך תגלי שלא באמת מעניין אותך לקרוא 90% מהמאמרים שבו. ועוד לא הזכרנו את הז'רגון ואת השפה שלא עושים חשק לקרוא.

וזה קשור כמובן לנקודה הרביעית והיא שאלת הכמות. יש כיום כל כך הרבה חוקרים, כל כך הרבה כתבי עת, כל כך הרבה הוצאות ספרים. מי בכלל יכול לקרוא כל כך הרבה. ומעל כל אלה נוצרה תעשייה שלמה של תקצירים ו-handbooks ו-annual reviews ואנציקלופדיות שבהם במאמר אחד אתה יכול לקבל "כאילו" תמונת מצב על המתרחש בתחום מסוים, כולל הביקורת השגורה על כל אחת מהזוויות התיאורטיות ועל המושגים המקובלים.

אין לי תשובה טובה לשאלה שאני מעלה כאן, אבל מטריד אותי לצמוח אינטלקטואלית בחברה שמעודדת אותי לכתוב אבל לא לקרוא יותר מדי.

לזכרו של דביר

כשהייתי ילד ועמדתי דום בצפירת שתי הדקות בבוקר יום הזיכרון, תמיד היתה עולה בדמיוני תמונה עמומה של חייל שמתקדם לאט בחולות על רקע של שמים אפורים ופתאום מתמוטט ונופל. בעשרים השנים האחרונות, בצפירת יום הזיכרון אני חושב על דביר.

דביר מור-חיים ומשפחתו גרו סמוך מאוד לביתנו בירושלים. הוא, אחיו ואחותו היו מבוגרים מאיתנו בכמה שנים ולכן היו בשבילנו מעין "אחים בוגרים" בבני עקיבא ובבית הכנסת. אחד מתענוגות הילדות היה משחק ה"עיוור" שהמציאו: כל הדרך הארוכה מבית הכנסת הביתה הם היו מכסים את עינינו במטפחת, מובילים אותנו בחזרה בדרכים שונות ומשונות, ואנחנו היינו צריכים לנחש היכן אנחנו נמצאים.

אני זוכר היטב היכן הייתי כשהודיעו לי שדביר נהרג. ישבתי בחדר האוכל הרחב של הישיבה התיכונית שבה למדתי כשחבר סיפר לי כלאחר יד שבוגר של הישיבה נהרג בלבנון. אני הרגשתי שאני נשתל במקום, פשוט הייתי המום, והידיעה הזאת על דביר ועל מותו ליוותה אותי במשך חודשים רבים אחר-כך, לא הפסקתי להגות בה. היום אני מבין שהייתה זו הפעם הראשונה בחיי כאדם בוגר שנתקלתי במוות של אדם קרוב ואולי משום כך היה לי קשה כל כך לעכל את הבשורה.

הגעתי בחשש ללוויה ולשבעה, ובגלל גודש האנשים והחיילים לא הצלחתי להתקרב לרות ולאבינועם ולומר להם עד כמה אני מצטער ועד כמה אני כואב איתם את מותו של דביר. ואחר כך הזדהיתי איתם מרחוק באכזבתם המרה מהמדינה ומרשויות הצבא ששיקרו וטייחו, וליוויתי אותם מרחוק בטקסי האזכרה הפשוטים בסניף בני עקיבא בעמק המצלבה, טקסים שמכבדים כל כך את הנופלים על סיפור חייהם וייחודם. ואהבת הספר של דביר והסיפורים שסיפרו על כך שביקש ליום הולדתו בלבנון את קובץ סיפוריו של עגנון היוו בעבורי מקור השראה גם בתקופות הלא-פשוטות שחוויתי כחייל בזמן שירותי הצבאי.

ומאז כבר עברו שנים רבות כל כך, בגרתי והתפכחתי והולדתי ילדים משלי, ואנשים קרובים יותר אלי מתו בזמן השירות הצבאי או אחריו, אבל עדיין בצפירת יום הזיכרון אני חושב על דביר – על המכר הראשון שמת לי כאדם בוגר ושהתאבלתי עליו ביחידות ימים וחודשים כה רבים. יהי זכרו ברוך.

 

 

נסיעה

כל הנסיעה הביתה הבן והבת דנים מאחורה בכובד ראש בשאלה את מי הם שונאים יותר: את אבא או את אמא. הבת מסבירה לי שאני צריך לכעוס עליה פחות, שאני צריך להירגע. אני שותק, מתגעגע לחינוך הקשוח של פעם. חושך שבטו וגו'.

אחרי שהם משתתקים לפני השינה אני עולה למיטה של הבן. הוא מחבק אותי ואומר לי שהליטופים שלי עוזרים לו להירדם. שאני חמודי. אני מתרכך.

בגינה הציבורית

אחר הצהריים עם הילדים בגינה הציבורית. שלוש אמהות מפהקות פיהוק רחב אחת אחרי השנייה, כמו גל במגרש כדורגל.

 

 

יום השואה עם תלמידים

כשקראתי הבוקר שחבר פייסבוק החליט לא לשלוח את הילדים לבית ספר ביום השואה חשבתי שהוא קצת הגזים. סמכתי על המערכת שתדע לדבר על הנושא במינונים הנכונים. הנה הדיאלוג עם איתן (בן שש וחצי) הערב, במקום סיפור לפני השינה:

- מה עשיתם היום?
- רוב הזמן היינו בחוץ וחשבנו על האנשים שמתו בשואה.
- מה קרה בשואה?
- היה איש אחד שרצה מאוד להיות בשלטון והוא שנא מאוד את היהודים ואז הוא תכנן איך להרוג אותם. הוא שם את היהודים במין מקום כזה רק של יהודים, לא זוכר איך קוראים לו.
- גטו?
- כן, כן, בדיוק! ומי שהיה לו מזל הרגו אותו מהר ומי שלא, שמו אותו במקום אחר. הם קשרו את כל היהודים עם הידיים מאחורי הגב ובאו עם חרבות גדולות והרגו אותם. חתכו להם את הראש.
- מי עשה את זה?
- הנאצים. הנאצים שונאים את כל היהודים.
- ומי אלה הנאצים?
- נו, הגרמנים, ואבא, אפילו הייתה ילדה אחת שהייתה בת 6(!) כשהתחילה המלחמה, בדיוק בגיל שלנו! סיפרו לנו עליה. היא היתה בשואה.
- אתה יודע שבסופו של דבר רוב בני האדם הם טובים.
- אבל הנאצים לא היו טובים. וגם היוונים הם לא טובים.
- נכון, הנאצים היו רעים מאוד, אבל הנאצים חיו מזמן. כל הנאצים כבר מתו. וגם רוב היוונים היום הם אנשים טובים.
- הנאצים היו מזמן אבל יש כל הזמן נאצים חדשים. עכשיו יש את הילדים של הנאצים והנכדים של הנאצים והם שונאים את היהודים כמו הנאצים. כל הזמן יש נאצים.
- ומי אלה הנאצים החדשים?
- נו, הגרמנים. 

טקס סיום קורס קצינים

הייתי כל כך ציני בטקס סיום קורס הקצינים שלי עם כל הקלישאות והססמאות. ואז סבא שלי פרץ בבכי כשראה אותי במדי קצין ואמר לי ''אתה לא מבין מה זה אומר בשבילי''.

מאז אני לא מזלזל במי שחושב שהשואה מחייבת אותנו להיות חזקים, גם אם אני רואה את הדברים אחרת.

מי שעבר את השואה לא ידע שהוא עובר את השואה

מי שעבר את השואה לא ידע שהוא עובר את השואה. מי שמת בשואה לא ידע שהוא עומד למות בשואה. הם לא ידעו שכל ההתרחשויות הללו יתקבצו בסופו של דבר למילה אחת.

וביום השואה אני לא רוצה לזכור את ימי האימה ההם אלא דווקא את החיים שקדמו להם, הרי יש משהו אלים כל כך בהתעקשות לדוש ברגעי הזוועה ובגילויי חוסר האנושיות. הרי התיאורים המפלצתיים מרחיקים את האנשים הללו מאיתנו ואנחנו מאבדים את היכולת לדמיין אותם כאנשים בשר ודם, אנשים כמונו.

אני נזכר בביקור שלי אצל סבתא טובה שבוע או שבועיים לפני מותה. שכבתי לידה על מיטת העץ הזוגית והתבוננתי בתמונה הישנה של משפחתה שהייתה תלויה על הקיר שממול. והיא, שהייתה כבר עייפה מן הניתוח שעברה ומחיים של מאבק ומרורים, סיפרה לי שבזמן האחרון היא חושבת הרבה על ילדותה, נזכרת באמה ובאחיה הגדול חנן שהיה לה תחליף אב והיא אהבה אותו כל כך. והוסיפה שהמחשבות הללו גורמות לה להרגיש שוב כמו ילדה קטנה, כמה שהיא מתגעגעת למשפחתה, כולם כבר הלכו, אפילו אחיותיה ששרדו את השואה נפטרו לא מזמן בבתיהן הרחוקים בארצות הברית.

ואני עובר עכשיו על הרשימות שרשמתי לעצמי לפני שטסתי לפולין כשהייתי בן 17 כשדיברה איתי על ילדותה בלאנצוט: סיפרה לי על ארמונו המפואר של הגראף פוטוצקי והסמל השבור של משפחתו שנקטם לאחר שאחד מבני המשפחה הפך ליהודי, והגימנסיה הפולנית על שם שינקביץ שבה למדו מעט יהודים כי היו חייבים ללמוד שם בשבת וחברתה דבורה ליפשיץ הלכה לשם ומשום כך יהודים רבים החרימו את חנות היין של הוריה, ובית הספר "תרבות" שבו למדה עברית מהמורה אברהם לדרמן שהגיע מוילנא הרחוקה, ושלל התנועות הציוניות שפעלו בלאנצוט – פועלי ציון ובית יעקב והמזרחי והשחר, ובית הקולנוע "סוקול" שהקרינו בו את סרטי צ'ארלי צ'אפלין אבל יהודים לא הרגישו שם בנוח, והרינק – כיכר העיר – שאליה הגיעו היהודים מהכפרים בכל שלישי וחמישי כדי למכור את מרכולתם בשוק, ויער רומנקובה שבו ערכו הרוטשילדים מסעות ציד עם הגראף פוטוצקי שהיה ידיד גדול של היהודים, ובית הכנסת עם המנורות המרהיבות שעל בימתו עמד הרב פרישמן ודרש דרשות בשבתות ובמועדים, והחדר בבית הכנסת שאליו נתקבצו העניים שלא היה להם איפה לישון וכשלא נותר מקום היה שמרל לוקח אותם אליו הביתה וכל הלילה עומד ודואג שהתנור יהיה חם ושיהיה להם מה לאכול, והלוויות שיצאו לבית הקברות אך רק בנוכחות הגברים כי הנשים לא הורשו ללוות את המתים, וכך הלאה, חיים זעירים ושלמים של עיירה קטנה קמים ועולים לנגד עיני.

ואני מצליח לרגע קט לראות את סבתא טובה כילדה וכנערה, חיה חיים שהיו בעבורה נורמאליים לגמרי מהסיבה הפשוטה שהיא גדלה לתוכם. ואני מנסה בכל כוחי שלא לחשוב על העתיד שמצפה לה ולכל אוסף האנשים והנשים שהיוו את תפאורת ילדותה, מתעקש לתפוס את ההווה שלהם כפי שהם עצמם חוו אותו, עם אותות אזהרה וסימני אזעקה אמנם, אך בלי הוודאות החד-משמעית שיש לנו כיום כמי שיודעים את סופו המר של הסיפור.

ואולי כך צריך לזכור: סיפור ועוד סיפור ועוד סיפור. להקים לתחייה עולם עשיר של אנשים רבים ממקומות שונים ועם סיפורי חיים מגוונים. להמשיך ולשמוע עוד ועוד מה היה וכיצד, ולהפסיק תמיד ב-1937 או 1938 כדי לאפשר לעצמנו לדמיין עולם שלא נקטע באכזריות ובעורמה. כדי לאפשר למתי השואה ולניצוליה חירות מלאה ושלמה, גם אם בדמיוננו וגם אם לרגע קט בלבד.

(בתמונה: אני ברחוב וולווה בלאנצוט שבו נולדה וגדלה סבתי)

אוכלים צהריים בקמפינג המדברי

אוכלים צהריים בקמפינג המדברי. הילדה של החברים שואלת: "אמא, למה אבא של איתן אוכל ביצה? מה הם לא טבעונים?'' ואמא שלה עונה: "לא, חמודה, יש אנשים שהם לא טבעונים. סבא וסבתא לא טבעונים. דודה חוה לא טבעונית. וגם אבא של איתן לא טבעוני''.

הילדה מביטה באמה בפליאה, שותקת ומהרהרת, ממשיכה לכרסם את העדשים המונבטים. אבא של איתן מלטף את איתן שלועס מצה עם שוקולד ונזכר בשבת בר-מצווה של בן-דוד שלו שלומי בתל אביב. איך כולם ניסו להתחשב בהם כל השבת אבל בסוף לא התאפקו וראו טלוויזיה אחרי הצהריים, והוא ואבא שלו ואחיו ישבו בחדר השני ועשו את עצמם קוראים עיתונים.

אני פוגש אותו צועד על המסילה עם אשתו וילדיו

אני פוגש אותו צועד על המסילה עם אשתו וילדיו. חבר ילדות מבני עקיבא שכבר שנים רבות לא התראנו. שיחת עדכון. הוא דווקא גר ועובד לא רחוק.

כשאני עוזב אותו אני נזכר במחנה הקיץ ההוא כשהיינו בשבט מעלות. באחד מטיולי הבוקר רצתי מהר מדיי בשביל הצר ולפתע מעדתי והתגלגלתי במדרון. שכבתי למטה שותק, המום מההפתעה ומהכאב שהתפשט ברגלי הימנית ורק שניות ארוכות לאחר מכן צעקתי בשקט ''הצילו'' במבוכה. המדריך שירד אלי הוביל אותי לחובש ולמזלי הסתבר שהסירה הקוצנית בלמה את נפילתי והותירה רק שריטות עמוקות בירך הימנית.

כשחזרנו למחנה נשארתי לנוח במאהל. החברים והחברות עלו אלי לרגל לשמוע מה קרה, אבל די מהר השתעממו וחזרו לחיזורים ולמשחקי הקלפים. ואז הוא הגיע. ישב איתי בערך שעתיים, לא עזב, סיפר איך גם הוא, פעם מזמן בטיול גגות ברובע, נפל מגובה רב על ערימת חול, ואיזה מפחיד זה היה. וגם אני חזרתי וסיפרתי לו איך שנייה אחת רצתי על השביל ופתאום מצאתי את עצמי למטה, מפחד שאף אחד לא ימצא אותי ושקרה לי משהו נורא. והוא לא אמר לי ''שטויות, העיקר שהכול בסדר'' כמו השאר, אלא איפשר לי לחזור ולספר מה שקרה, להעלות גירה. עד היום אני מכיר לו תודה על הנוכחות הפשוטה ההיא שהייתה כנראה חשובה כל כך כי נחרטה עמוק בזיכרוני.

וכשהמשכתי לטייל ברוח האביבית נזכרתי במפגשים נוספים לא מזמן עם חברי ילדות מפעם, איך בהיתקלויות האקראיות הללו אני תמיד מרגיש מעין חוט חי ופועם המחבר בינינו למרות מרחב הזמן שחלף. וחשבתי שאולי במרחק הזכרונות והחוויות של האנשים שהפכנו להיות, כל אותם ההבדלים שהגדירו אותנו והפרידו בינינו בתור ילדים כאילו מתפוגגים. ובאופן מפתיע, רק כעת כשבגרנו ויצאנו לעולם אנחנו מבינים עד כמה התקופה והמעמד והשקפת העולם שבתוכם גדלנו - ילדי בני-עקיבא מחונכים מהמרכז השבע של ירושלים בשנות ה-80 וה-90 - היו ייחודיים וחד-פעמיים כל כך.

ואולי במפגש הזה עם מי שחווה איתי ומולי את ילדותי ישנה הבנה עמוקה של מי שאני, ולא משנה מהן הבחירות והטעויות שעשיתי מאז בחיי.

איסרו חג

איסרו חג. אני יושב בבית הקפה בשעת בוקר מוקדמת מאוד, לוגם קפה ונוגס בסנדוויץ׳ חמץ שלא מרגש אותי בכלל. כותב לעצמי מטרות להיום ולתקופה הקרובה. מנסה לארגן את החיים אחרי ימים ארוכים של חופשה והסחת דעת מענגת.

פתאום היא מתיישבת מולי. אישה שחומה בחצאית חומה מוזנחת וסנדלי קרוקס צהובים, בידה קפה בוץ בתוך שתי כוסות קרטון של ארומה. היא קוראת לי דויד ומנסה לשכנע אותי לוותר לה על חוב של 300 שקל, הרי מקבלים ביטוח לאומי רק ב-28 בחודש.

אני מתלבט אם היא מבקשת נדבה וכבר עומד להוציא את הארנק, אבל מיד מבין שיש לה בעייה ותרומה רק תעליב. היא פונה לאישה המבוגרת בשולחן השכן ומתלוננת שאני אומר לה שאני לא דויד. איך זה יכול להיות שאני לא דויד? אחר-כך היא שופכת בבת אחת את כוס הקפה המלאה לתוך הפח ויוצאת לאיטה החוצה.

אחרי החגים הגיעו. המציאות חוזרת להכות בפנים.

חורשת עצים גלילית מתנועעת ברוח

חורשת עצים גלילית מתנועעת ברוח. ילדה יפה בת שנתיים, בלי חיתול, כורעת להתפנות. אחותה הגדולה בוחנת אותה מלפנים. אחיה הגדול משגיח עליה מאחור. אביה ואמה בסמוך מציצים לראות אם תצליח. היא לוחצת חזק ואומרת ''אבא תראה, עשיתי שלשול!'' כולם מוחאים כפיים. ''כל הכבוד, חמודה!'' הילדה מחייכת, מוצפת אושר.

הגועל או היופי הם בעיני המתבונן. 

(צילום: גדעון פיזנטי, מתוך ויקיפדיה)

דברים שלמדתי בטיול לכותל

דברים שלמדתי בטיול שבת חול-המועד לכותל המערבי:

1. שהרבה יותר קשה למצוא אשכנזים שיצטרפו למניין ספרדי מאשר ספרדים שיצטרפו למניין אשכנזי.

2. שיש טרנד דתי-לאומי חדש: בכותל לא להתפלל ישר לכיוון הכותל, אלא חצי שמאלה לכיוון קודש הקודשים.

3. שילדים דתיים-לאומיים יגדירו ''מוזר'' גם ערבים שצופרים כשהם נוהגים ברכב חתן-כלה וגם ילדים חרדים שעומדים בשורה בבגדים זהים, אבל לא יתרגשו בכלל ממשפחות חילוניות שמבלות ומחללות שבת במתחם ''התחנה הראשונה''. הברית ה''ציונית'' של בנט ולפיד חזקה מתמיד.

4. שלמרות שיש מחיצות שמפרידות בין גברים ונשים גם ברחבה העליונה, אף אחד לא שם עליהן, כולל משפחות חרדיות.

5. שילדים תמיד יתפתו להוציא כמה פתקים ולקרוא. כמו בפייסבוק, גם כאן אל תבנו על פרטיות.

6. המשך חג שמח! וזכרו, זה לא נגמר עד שהצלחתם למצוא סידור לילדים לאיסרו-חג (כן, יש דבר כזה ולא לומדים בו).

פסח במגה בול

זוכרים שפעם איזה ח"כ התלונן שבמהלך הפסח לקוחות בסופרמרקטים מעבירים בקופות מוצרי חמץ בלי ש''הרוסייה'' שמה לב? מסתבר שרשתות השיווק לקחו אותו ברצינות.

היום נכנסתי למגה כדי לקנות כמה דברים. כשהעברתי בקופה שקית של עדשים אדומות עצרה אותי הקופאית (אכן, יוצאת רוסיה) ואמרה לי בתדהמה "אבל זה חמץ!" אמרתי לה שזה בסדר, אנחנו ספרדים שאוכלים קטניות, אבל היא לא חייכה והסבירה לי שהמחשב לא נותן לה להעביר מוצרים שאינם כשרים לפסח. הסתכלתי על האריזה והנה כתוב שהעדשים כשרות לפסח, הבעייה נפתרה. זה לא שכנע אותה והיא המשיכה להתעקש שהיא לא יכולה להעביר מוצרי חמץ בפסח. אמרתי לה שוב שזה לא חמץ! ושתבקש מהקופאית הראשית להעביר את העדשים. היא טענה שאפילו מנהל הסניף לא יכול לשנות את זה, ולפני שהספקתי להתווכח קראה לאחמד מהמשלוחים שישים את המוצר במחסן.

בדרך לאוטו הבן שלי חקר אותי למה רציתי לקנות חמץ בפסח.

פסח כשר ושמח יהודים.

פסח בבית הארחה

פסח בבית הארחה. אולם הכדורסל הגדול הפך לבית-כנסת מאולתר. החזן קורא הלל על בימה מוגבהת, מעליו ציור קיר ענק של כדורסלן שחור חשוף חזה שקופץ לשמיים. עזרת הנשים קטנה מאוד, מתוחמת במחיצה גבוהה בפינה האחורית של האולם. במחשבותיי אני מתגנב במבצע גרילה לילי ליצירת חלוקה שיוויונית. אני מבקש מהאחראי לתקן את זה ולמחרת עזרת הנשים כבר תופסת יותר משליש מהאולם. לא שוויוני לגמרי אבל יש התקדמות.

בתפילת שחרית אני מברך בכוונה גמורה "בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם. שֶׁעָשָׂה לִי כָּל צָרְכִּי". אחר כך ניגוני ברכות העלייה לתורה וההבעה המזרוחניקית על פני המתפללים מדכדכים אותי. אני מקפל את הטלית ויוצא החוצה. אם אחזור בתשובה פעם זה יהיה בשביל מניין חסידי או ספרדי או קרליבכי, לא בשביל מניין של "ישראל הצעיר".

אני לוקח קצת זמן לעצמי. מקפיד להוריד את הכיפה לפני שאני מתחיל לכתוב. השמש שזורחת עכשיו בשמים מוסתרת מעט על ידי ענני כבשים בשלל גוונים. כמעט לא צריך משקפי שמש. הנוף שנשקף למולי מהמם ביופיו. המגוון האינסופי של החיים מכה בי. אני מחכה להתגלות.

יום הולדת שמח לילכי

אני נזכר בפעם הראשונה שראיתי את לילך. סמינר הדרכה של "גשר". נערה יפה יושבת מולי במכנסי ג'ינס מתרחבים וחולצת טריקו בצבעי ורוד וטורקיז, מעפעפת מדי פעם בעיניה הגדולות, צוחקת הרבה, העולם שייך לה.

או בדייט הלא-רשמי הראשון שלנו, כשסיימתי מהר יציאה כושלת בתל-אביב כדי לאסוף אותה מהאוניברסיטה. איך שוטטנו בין פאבים ובתי-קפה, נזהרים לא להגיע לים, מעשנים, מדברים וצוחקים הרבה. איך אמרתי לעצמי בלב שמזמן לא זרם לי ככה עם מישהי, מין חיבור טבעי בין שני אנשים, עדיין לא מבין שזאת האחת שאיתה אבלה את שארית חיי.

ואני מופתע כמה מעט ידעתי עליה בתחילת הדרך וכמה הרבה היא השתנתה מאז. כמה אני אוהב את האישה שהיא צמחה להיות. מלאת תשוקה, וטובת לב, ואוהבת אדם (ואוהבת אותי). חמה כמו שמש וסוערת כמו סופה ואם אוהבת לילדינו. איך היא לא נותנת לחיים לעבור לידינו. תמיד בתוכם. תמיד מולם. תמיד מתעקשת לחקור אותם מכל הכיוונים.

ואולי יום ההולדת הזה, שמסמן באופן כלשהו סיומה של תקופה, צריך להיות מוקדש לעתיד ולא לסיכומי עבר. אז אני מאחל לך לילך שלי שנמשיך ללכת יחד בשבילי החיים שלנו, שלא תפחדי לטעות בדרך, שנמשיך להישרט יחד בפסגות ובשגרה, שתמשיכי לבנות לעצמך ולנו עולם מלא ושבור. יום הולדת שמח אהובתי!

חיים הראויים למידותינו

כי היינו צריכים לחיות כמו גברים יגעים בכפר קטן בסוף יום עבודה, יושבים בחוץ בערב מול בירה זולה, שותים ומדברים, צוחקים ומתקוטטים, צועקים ומתחבקים, מתהוללים תחת שמיים פתוחים, מול נוף המתגלגל הרחק הרחק. חיים של הווה עם תכנוני חקלאות. חיים בתוך ארבע רוחות השמיים. חיים הראויים למידותינו.

 (צילום: משה אליהו)

באמצע היום

באמצע היום אני קופץ לבקר אותו. הוא שוכב על הדשא ליד תחנת הכדורגל, נשען לבדו על התיק האדום, מביט למעלה, בוחן את העצים. ארבע בנות לידו משחקות "א-קוואקווה-דלה-אומה" והוא לבדו.

אני מצטרף אליו. שנינו שוכבים ומביטים לשמיים. אני נזהר לא לשאול שאלות, לא להרוס את הרגע, אבל אני דואג. בבוקר הוא כל-כך שמח להגיע לקייטנה. התיישב בלי בעיות מתחת לסככה, סיפר ברצינות למדריכה איך קוראים לו ומאיזה בית-ספר, לגמרי שיתף פעולה. ומכרסמת לי בלב תחושת אשמה. למה רשמתי אותו לכאן והוא לא מכיר פה אף אחד?

בשלוש וחצי אני אוסף אותו ממגרש הכדורסל. הוא עולה ויורד על הספסלים באמפי הקטן, מרוכז מאוד, שקוע, מספר לעצמו סיפורים. אני מחכה שיבחין בי. אומר לעצמי שילדים לא צריכים להיות חברותיים כל הזמן. גם מלכי הכיתה יילכו בסוף לטיפול פסיכולוגי.

בדרך לאוטו אני קונה לו קרטיב. הוא שמח מזה, מחייך, וכל הדרך הוא מפזם לעצמו את "כל עוד" של יוני רכטר. ברמזורים אני מושיט יד אחורה, מלטף את ידו, הוא רוטן לי "נו, אבא!" וממשיך לזמר: "גם אם אלך בגיא צלמוות הן לא אירא, גם אם אפול פתאום יאמר ליבי שירה..."

אני מרגיש פתאום אבא זקן עד מאוד.

גאולה ואני עומדים מחוץ לחדר הניתוחים

גאולה ואני עומדים מחוץ לחדר הניתוחים. הרופאים מתארגנים ומיד יקראו לי להיכנס. לפתע יוצאת אלינו אסתי, מסבירה שהייתה עצירת דופק ועברו מיד לניתוח חירום בהרדמה מלאה. גאולה מוציאה ספר תהילים, שואלת אם אני רוצה להצטרף. היא יודעת שאני לא מאמין.

אני צועד הלוך ושוב במסדרון. עוצר להשתין בשירותי היולדות. מתרוקן מכל השעות האחרונות שנראות לי עכשיו כמו הזיה. כשאני חוזר, אסתי שוב יוצאת, אומרת שהניתוח הצליח. התינוקת רזה מאוד וחלשה, אבל חיונית. רופא ילדים מוציא את התינוקת בעריסה. גאולה מצלמת. אני לא מצליח להתרגש. בתינוקיה הרופא מניח אותה בין שני תינוקות ורודים ושמנמנים. פתאום אני מבין כמה היא רזה, כולה עור ועצמות, אפילו טוסיק אין לה.

אני חוזר לחדר ההתאוששות. לוחש לגאולה שאני מרגיש שאין לי דם. היא נשארת עוד קצת עם לילך ונותנת לי לנוח. חמש בבוקר. אני שוכב על ספסל קשה של בית חולים, מצטמרר מתחת סווטשירט, מנסה להרגיע את עצמי, לא להתעלף, לשמוח שהכול בסוף בסדר.

במשך כל המשך היום הדמעות נופלות ממני כמו מים. בלי שליטה. בלי הכרה. הלב שלי פתוח לרווחה. מתרגש מכל מחווה אנושית פשוטה: מרופא הנשים ששואל מה מצבנו, ממתנדבת של עזר מציון שמציעה לי סנדוויץ', משיחה עם אחותי. יוצא החוצה לשתות קפה באחת-עשרה בבוקר, מופתע מהשמש העזה, אצלי בראש עדיין לילה, ואנשים מסתכלים עליי מנסים להבין, איזה אסון קרה לו?

בשעת צהריים שירה מחליפה אותי. אבא שלי מקפיץ אותי הביתה. אני מחבק את איתן ורוני חזק, מחכה לערב שאוכל כבר לישון. שנייה לפני שאני נרדם הטלפון מצלצל וסוקרת מהלמ"ס מבקשת את לילך. היא נבחרה במדגם של הסקר החברתי השנתי, צריכה להתראיין. אני סוגר את הטלפון, ופתאום זה מכה בי. אני אבא לשלושה ילדים עכשיו. איתן ורוני בחדר הסמוך. לילך בכאביה. בפגייה תינוקת זעירה שאני לא מכיר. ואני צריך להיות חזק. אני צריך להיות חזק עכשיו.

יום הולדת שנתיים שמח הודיה-בר אהובה שלי. חדרת לנו ללב כמו חץ.

אז איך אתה מגדיר את עצמך?

- אז איך אתה מגדיר את עצמך?
- אני לא דוס.
- ברור שאתה לא דוס. הורדת את הכיפה לפני שנים.
- לא קשור.
- מה לא קשור?
- לא קשור! גם כשהייתי דתי לא הייתי דוס.
- לא מבין.
- אין קשר. אבא שלי – דתי, דתי לגמרי, אבל לא דוס. הר"מים בישיבה התיכונית – דוסים. הרבנים במעלה גלבוע – לא דוסים.
- נו, אז זה עדיין משהו שקשור לדתיים.
- ממש לא. יש דוסים חילונים ודוסים טבעונים ודוסים שמאלנים ודוסים מזרחים ודוסיות פמיניסטיות.
- אלה הכי גרועות.
- אל תהיה דוס שוביניסט.

- אז מה זה בעצם אומר להיות לא-דוס?
- אומר הרבה. כמה רציתי להיות אידיאליסט כשהייתי בבני-עקיבא. זאת הייתה המחמאה האולטימטיבית – "הוא אידיאליסט".
- אז אתה לא אידיאליסט.
- אנטי-אידיאליסט.
- אבל יש לך אידיאל "להיות לא-דוס".
- לגמרי.
- אז אתה דוס באנטי-דוסיות שלך.
- בדיוק!
- ואתה מקפיד על זה?
- בכל לבבי, ובכל נפשי, ובכל מאודי.
- פסח כשר ושמח.
- גם לך.

(תמונה: משה אליהו)

אנחנו מבקרים אותם בשעת ערב בחדרם בדיור המוגן

אנחנו מבקרים אותם בשעת ערב בחדרם בדיור המוגן. לפני שבוע שכחו להחליף לה את מדבקת המורפיום ומאז שום דבר לא מצליח לשכך את הכאב. היא יושבת כפופה על הספה. עמוד השדרה שלה שבור. עין אחת כבר הוחלפה בעין מזכוכית. והיא גונחת מכאבים, מתקשה לזהות מי נמצא בחדר. הוא כבר מותש מלילות של צעקות, מהחרדה לאשתו שלא מוצאת מנוח מן הכאבים. גם הוא כבר לא בקו הבריאות.

אנחנו נוסעים הביתה. השעה הבודדת שהיינו שם נדמית לנו כשעות ארוכות. אני מבטיח לה שכאשר אגיע למצב כזה פשוט אקח כדורים. אין שום טעם לחיות בסבל כזה.

שבועיים אחר כך אני מבקר אותם עם הילדים. משככי הכאבים עובדים הפעם. הסערה חלפה. כשהילדים שקועים ב"הופ", אני מנצל את השקט ומספר להם בישירות שאני מתכנן לבקש המתת חסד ברגע שאיכות החיים שלי תידרדר. הם מביטים בי בפליאה ומבטלים את דבריי. נכון, יש תקופות לא נעימות של מחלות, אבל הן עוברות והרי החיים כל כך יפים.

היא מספרת לי שבערבים היא יושבת במרפסת שצופה להרי ירושלים, מביטה על האורות המנצנצים של מוצא ובית זית, נושמת לרווחה את היופי הזה ומיד היא נזכרת בילדותה, כששיחקה עם חברותיה כאן ממש, בואדיות האלה. כל זיכרונותיה מציפים אותה בתערובת של כמיהה ושמחה.

והוא מוסיף ומספר לי על צעדת המוות, הגיהינום הזה שצעד בו עם אחיו הקטן. והנה הוא מרים את עיניו למעלה ופתאום רואה את השמש עוטפת גגות וצריח של כנסיה מעל שדות של שלג במשחק צבעים מרהיב. והוא אומר לאחיו: "תראה איזה יופי! תראה איזה עולם יפה!" שנים רבות אחר כך ישחזר באחד מציוריו את הרגע הזה שהיה לו רגע של התגלות והתעלות. גם היום הוא חי כדי ליצור.

אנחנו נפרדים מהם בנשיקות. אני קושר את הילדים באוטו ומתבייש קצת בשיחה שלי עם אשתי לפני שבועיים. כמה יהירות יש במחשבה שאתה יודע יותר טוב בשביל אחרים כיצד צריך לחיות.

בלשכה להכוונת חיילים משוחררים

אני בלשכה להכוונת חיילים משוחררים ברחוב הלל בירושלים. הרגע סיימתי למלא שאלון אישיות ממוחשב שאמור לעזור לי להחליט מה ללמוד. הדף המודפס שאני מחזיק בידי טוען שאני יכול לעסוק בכ-150 מקצועות מתוך 200 אפשריים – מהיסטוריון ועד מהנדס תוכנה, מביולוג ועד חוקר ביטחוני. אני שואל את החיילת האחראית מה אני יכול לעשות עם זה והיא עונה לי שאפשר לענות שוב על השאלון, אבל בפעם השנייה יש כבר דמי שימוש סמליים.

בדרך החוצה אני מתעכב ליד שולחן שעליו פרוספקטים של מכללות ואוניברסיטאות. בדלת נכנסת אישה נמרצת בכיסוי ראש ומניחה על השולחן דפי הסבר של מכללת ליפשיץ. היא מבחינה בכיפה שעל ראשי, מגישה לי חוברת ומסבירה בהתלהבות על יתרונותיה של המכללה ועד כמה חשוב שצעירים מוכשרים כמוני יצטרפו לעולם החינוך ויגדלו את הדור הבא. רק לפני שבוע השתחררתי ושוב מנסים לגייס אותי. היא רואה שאני מביט בה המום ומתנצלת שהתנפלה: "אתם הדור הצעיר של הציונות הדתית פשוט כל כך חשובים לנו, דור נהדר, שיהיה לך המון בהצלחה!"

חודש וחצי אחר-כך, בצ'ילה, ליד פוקון, אני נוסע בשבת בפעם הראשונה בחיי.

(צילום: משה אליהו)

רד בול

יום חמישי מוקדם בבוקר והיא נתקלת בי ליד דוכן הקפה. כמה זמן לא התראנו! היא מבחינה במשקה האנרגיה שבידי וזורקת לעברי מבט שואל. אני מסביר לה שהקטנה הרגה אותנו הלילה. צומחות לה שיניים והיא התעוררה כל שעתיים מהכאבים. אני חייב לעבוד היום. היא מסתערת עליי ואומרת לי שאני לא נורמאלי. להכניס לגוף כמות כזאת של כימיקאלים וקפאין. עדיף כבר לשתות שתי כוסות קפה ברצף ולא את הרעל הזה.

אני משתכנע. קונה לעצמי הפוך חזק ומזמין גם אותה. אנחנו יוצאים החוצה לחצר הקטנה, מתיישבים על כסאות הפלסטיק, חשופים לשמש החורפית. היא מדליקה לעצמה סיגריה. לוגמת בהנאה את הקפה. אנחנו מדברים על פוליטיקה ועל החיים.

אני אוסף את רוני מהגן

אני אוסף את רוני מהגן. באוטו היא בוכה ששכחה בגן את הציור שלה. היא לא מרפה, אבל הגן כבר סגור ושני האחרים מתחרפנים בעצמם מהבכי ומהצעקות. ואני אומר לעצמי בראש, בחייאת רוני, כולה ציור טיפשי, את מי זה מעניין. ומיד התחושה הזאת יוצאת איכשהו החוצה כי הילדים האלה לא פראיירים. הם מבינים טוב מאוד את הזלזול.

אבל יש את הפעמים הללו שאני מצליח לומר לעצמי בלב – זה הציור שהיא עבדה עליו כל הצהרון. היא התלבטה איזה צבעים לבחור כדי שהציור יהיה יפה ואבא ישמח. כל הצהריים הגננות טיפלו בילד אחד שעשה קקי במכנסיים. אף אחד לא שם לב איך יעל משכה לה שלוש פעמים בקוקו ובסוף האשימו אותה בגלל שהחזירה לה שריטה. וסוף סוף אבא הגיע, היא כמעט השתגעה מגעגועים, ומרוב שמחה היא שכחה את הציור על השולחן. היא כל כך רצתה להראות אותו לאבא. יראה ומיד יבין איזה גיבורה היא הייתה. וכשאני מצליח לעשות את המהלך הזה בתוך ראשי אני פתאום נמלא אליה חמלה. ולמרות שאין לי מה לעשות כי הגן באמת סגור, אני בכל זאת מצליח לתת לה נשיקה מכל הלב, לומר לה שאני מבין עד כמה רצתה להראות לי את הציור. ואני מבקש ממנה שתתאר מה בדיוק ציירה ובאילו צבעים, ולפעמים סתם נותן לה חיבוק חזק שמאפשר לה להוציא את כל התסכולים החוצה.

תמיד ראיתי בעצמי אדם רגיש. כזה שיודע להקשיב, יושב ומסתכל עמוק בעיניים, מזייף הבנה, גולש בדמיוני למחוזות אחרים, מעניינים יותר. אבל אמפתיה היא משימה קשה. תובענית. להצליח לשים את עצמך במקומו של הזולת. לראות את הקשיים והתקוות שלו, את ההצלחות והכישלונות שלו, מנקודת מבטו ולא מנקודת מבטך. לאפשר לו להרגיש שהוא באמת לא לבד. שיש מישהו שמבין.

גם לי אמרו שהזוגיות וההורות ישנו אותי. גם אני בהיבריס ילדותי זלזלתי באמירות הללו. די מוקדם בחיים גיבשתי תפיסה שאנשים לא משתנים. אולי רק בקצה. אולי מגרדים איזה בדל של תדמית חדשה. אבל בעומק - נשארים אותו דבר. ועכשיו, כאבא ובן-זוג קצת מנוסה, אני יודע שילדיי ואשתי לימדו אותי אמפתיה. מה זה לימדו, מלמדים. כל יום ויום מלמדים. שיעור שלא נגמר.

שלהי האינתיפאדה השנייה

שלהי האינתיפאדה השנייה. אני מ"מ צעיר בפלוגת מילואים. אנחנו יושבים במוצב מאולתר בתוך יישוב קהילתי על הקו הירוק, בין דרום הר חברון ופאתי באר-שבע. גייסו אותנו למילואים קצת בטעות. אין כמעט פעילות, אז אנחנו יושבים כל היום וכל הלילה בתוך האנגר גדול שאלתרו ממנו מקום לינה, משחקים שש-בש, שותים הרבה קפה, מישהו הצליח לראות ברצף עונה שלמה של "24" לפי השעות המדויקות וזוכה לאהדת הקהל. קלישאת מילואים.

האווירה חומרית מאוד. כמה מילואימניקים בוגרים, נושקים לארבעים, מתארים את הבנות של היישוב ואת הקשריות והמש"קיות בבסיס הסמוך, קוראים קריאות של "מה הייתי עושה לה", מפנטזים על מגע, וזוכים לתגובות מחויכות של "מה אשתך הייתה עושה לך אם היא הייתה יודעת איך אתה מדבר". אחדים נופחים בקול, בלי בושה. כאילו ממחזרים סצנה מסרט מילואים ידוע.

אני בתוך החמ"ל, והנה אשתי הטריה באה לבקר, מתקדמת במורד שביל הגישה במשקפי שמש אופנתיים והרוח פורעת את שערה. אחד הקשרים זורק "תראו, תראו" ושלושה חבר'ה שועטים מתוך החמ"ל החוצה כמו כלבי ציד לבחון אותה מקרוב. אני קולט את הסיטואציה, מזנק אליה מהר ומיד מדביק לה נשיקה, כאילו משתין, מסמן טריטוריה, משתיק את הזכרים האחרים. כשהיא עוזבת, המילואימניקים המבוגרים מביטים בי בהערכה, אישה שווה מצא לו. פתאום אני כל כך רוצה הביתה.

אחיי הגברים: על אירועים כאלה צריך לדבר כשמדברים על תקיפות והטרדות מיניות! את הנורמות האלה צריך לשרש!

אסל"י - ארגון 'סרט לבן' ישראל

 (צילום: משה אליהו)

ביקורת על "בעלת הבית" - נעה ידלין

להמליץ על הספר "בעלת הבית" של נעה ידלין – אחרי הזכייה בפרס ספיר ושלל הביקורות האוהדות – מרגיש קצת כמו להיות אוהד של מכבי תל-אביב בכדורסל או לעשות לייק לפרסומת של קוקה קולה. אבל כמו שאמר לי פעם חבר טוב, "זה שכולם חושבים משהו, לא בהכרח אומר שהם טועים", ואכן מדובר בספר מהנה ביותר, ולא רק בגלל הסיבות הנכונות שכבר הוזכרו בעשרות הכתבות והביקורות, כמו ההומור המשובח, קו העלילה הקולח והלא מתאמץ, או הניתוח החד של האליטה החילונית-שמאלנית-אקדמית הירושלמית.

כי אני נהניתי לקרוא את הספר קודם כל בגלל העברית העדכנית. הרבה פעמים כשאני קורא ספרות עברית – אפילו של סופרים שאני מעריך מאוד כמו דויד גרוסמן – אני מרגיש שמשהו בשפה מאומץ מדיי. השפה הגבוהה-יחסית על התפתלויותיה ודימוייה דווקא מרחיקה אותי מן הדמויות ונותנת לי תחושה שמדובר על אנשים שהם גדולים מהחיים או קטנים מהחיים, אבל על כל פנים לא אנשים סתם, שאפשר באמת לפגוש ולהכיר במציאות. הצד השני של המטבע הוא אותו ז'אנר של כותבי הספרות הרזה. (אני באמת לא מעודכן בסיווגים הנוכחיים של הז'אנר הזה, אבל כשפוגשים ספר כזה – לרוב של עיתונאי לשעבר בוגר טור שבועי – אי אפשר לטעות). במקרה הזה העברית כל כך דלה והביטויים כל כך שחוקים עד שאינך יכול להזדהות עם דמויות כל כך עילגות ודלות רגש.

והנה נעה ידלין מצליחה לברוא סיפור שבו הדמויות מדברות בשפה של בני אדם, שפה שאתה אשכרה מכיר מהיומיום הישראלי. שפה שמערבבת בטבעיות סלנג ואנגלית ושנינות, ונתקעת מדי פעם בביטויים של עילגות שבעצם מכסה על מבוכה וחולשה שנחשפה. ואולי הספרים הטובים באמת נכתבים תמיד מתוך הקשבה לניואנסים הכי עדכניים ואותנטיים של שפת המקום והזמן בהם נוצרו.

ומעבר לזה, היה מרתק לקרוא סיפור שבו הגיבור הראשי הוא גבר צעיר – ורוב הסיפור נכתב מנקודת מבטו – אך מי שכותבת את הסיפור היא אישה. אנחנו רגילים כבר לסופרים גברים, כמו עמוס עוז ב"מיכאל שלי" ודויד גרוסמן ב"אישה בורחת מבשורה", שכותבים סיפור שלם מנקודת מבטה של אישה וזוכים לשבחים אין קץ על יכולתם להיכנס לעורה של בת המין השני. אבל אני מכיר הרבה פחות ספרים על גברים שכתבו סופרות נשים. וידלין מצליחה לתאר גבר שמתנהג במהלך הסיפור בצורה "גברית" למדי – מפלרטט, מתחיל עם נשים, חי חיים של גרוש – אבל עולמו הפנימי חושף צדדים רכים מאוד, מלאי חששות. והיא הצליחה לרקום דמות של גבר קצת "לוזר" בתוך משפחה של מצליחנים לכאורה, שמתנודד בין קשיחות ופגיעות, ובתוך כך מעורר הזדהות ואהדה על כל מורכבותו ויחסי התחרות-אחווה שלו עם משפחתו וסביבתו. והיתה לי תחושה שידלין הצליחה לברוא מעין ארכיטיפ של גבר ישראלי עכשווי (משכבה מסוימת מאוד, כמובן) שהוא יותר מורכב ועגול מכפי שגבר בעצמו היה יכול לכתוב.

ולסיום אביא ציטוט מהספר, שאינו קשור למה שכתבתי עד כה, אבל נדמה לי שכל מי שעסק אי פעם בלימוד או במחקר יוכל להזדהות איתו. הנה טעימה קצרה מהספר:

"הוא הגיע על כן אל הספריה כדי לקרוא קצת, להתרענן, כאילו יבחינו התלמידים אם הוא מעודכן או לא במחקרים האחרונים בסוציו-לינגוויסטיקה או בהרמנויטיקה, בשעה שאין הם מבחינים בין מבוא וסיכום... אבל כשהגיע לשם דעך בו מעט החשק, כרגיל היה הרעיון קוסם יותר מן הביצוע, וכשנאלץ פתאום להכריז ממש על שם ספציפי של ספר שאותו הוא מבקש, ואז לקחת אותו לידיו ולפתוח ולהתחיל, מילה אחרי מילה, כל כך הרבה מילים שיש לצלוח אותן, שרשרת אינסופית, והוא יושב איתן לבד, נראה פתאום הדבר חסר תכלית".

קריאה מהנה! 

הבוקר שאחרי החופשה

הבוקר שאחרי החופשה.

הקטנה שופכת קורנפלקס עם חלב על הרגליים. הבינונית לא מוכנה לנעול נעליים. הגדול לא מצחצח שיניים. הקטנה שופכת על עצמה כוס מים. הבינונית לא מוכנה לאכול. הגדול נזכר במשהו שהוא חייב עכשיו עכשיו לשאול. הקטנה שורטת את הבינונית. הבינונית חוטפת מהגדול את המכונית. הגדול דוחף את הבינונית והיא נופלת ובוכה. הקטנה רוצה פיפי וקקי בסיר וצורחת שהיא ממש צריכה. הבינונית עושה פיפי במכנסיים. הגדול יוצא לבית ספר כועס, מושך את הרגליים. הגדול חוזר כי קר לו, עושה פרצוף נעלב. אבא מחליט להכין קפה אבל מגלה שנגמר החלב.

לכל שבת יש מוצאי שבת...

מביט מערבה

מביט מערבה אל השמש שאורה מתעמעם לאט, צונחת מרחפת מעל הרי הגליל. שני יתושים במחול מעל הג׳קוזי מחפשים מוצא, נהדפים שוב ושוב מן החלונות הסגורים.

ומה למדנו השבת?

שכבר שכחנו מה עושים עם כל השקט הזה, וכמו טירונים בחופשת שבת שנחרדים כשהם מגלים שהנשק אינו עליהם, גם אנחנו מחכים בכל רגע לבכי או קריאה של הילדים. ועוד למדנו, שאחרי מאה שנות פמיניזם עדיין אמא תחשוב על הילדים בכל דקה ואבא יתנתק מהדאגות הללו לשעות ארוכות ארוכות.

ושאפשר לגמור בקבוק וחצי יין בערב אחד בלי להשתכר. ושגם בצימרים יוקרתיים יש קורי עכביש ואבק. ושאין כמו המיטה של הבית ואם אין לכם מזרן מטר שמונים על שניים של אירופלקס רוצו לקנות. ושלא כדאי לאכול ארוחת שבת עטופים בחלוקי רחצה כי השרוולים מתלכלכים מהרוטב של העוף. ושאמירים הוא מושב די שומם ומזדקן על אף התדמית המגניבה. ושיש לי אישה כזאת חכמה ויפה.

אה, והיה ממש כיף. צריך לעשות את זה יותר.

צימר

אנחנו נוסעים מחר לשבת זוגית בצימר בצפון. שש וחצי שנים, מאז שהגדול נולד, לא לקחנו לנו סופשבוע משותף כזה בלי הילדים. כבר כמה פעמים היינו על סף נסיעה, מחפשים באינטרנט מקום נחמד, מובכים מאוסף הניסוחים המתקתקים והתמונות המצועפות המנסים להתעלות מעל מציאות אפרורית של צנרת, ביוב, תלת-פאזי ומכולות אשפה ביישובים צפוניים, מסתירים בעלי בתים הנלחמים על מחייתם בשוק תיירות תזזיתי, והם עושים כמיטב יכולתם למכור איזו חוויה אירופאית או הודית – העיקר לא ישראלית, את זה הם משאירים לאכסניות נוער ובתי ספר שדה – למרות שאתה שומע בקולם את התקווה שייסגר כבר דיל ולא ייאלצו לחכות לעוד טלפון של לקוח ממרכז הארץ שבעצמו מחשב פרוטה לפרוטה לקראת החופשה הזו ורוצה בעד כמה מאות השקלים שלו איזו חוויה מושלמת ואנינה.

ואיכשהו בפעמים הקודמות תמיד איזה ילד חולה או עומס בעבודה סיכמו את העניין וסגרו את חלון ההזדמנויות. והפעם זה כנראה קורה. הילדים גדולים מספיק וסבתא פנויה ומתודרכת, ואחרי שש וחצי שנים של טיולים משפחתיים בקמפינגים ואכסניות צנועות אנחנו נוסעים לצימר שגדול מעט על מידותינו ושמבטיח את כל הפינוקים וההטבות – נוף גלילי, ג'קוזי, סאונה, מגבת עם פרח, שוקולדים באמבטיה. ואני רק מקווה שהנטייה האובססיבית שלי לפרק כל חוויה למרכיביה ולחפש תמיד את ההקשר החברתי והפוליטי ואת העליבות האנושית על כל יופייה ומגרעותיה לא תפגום בשבת הנחמדה שצפויה להיות לנו, הרי בפעם האחרונה שקיבלתי מסאז' במלון בעכו העברתי את 45 הדקות בשיחה עם המעסה על תנאי עבודתה והפנסיה שהיא לא מקבלת וחוסר הביטחון התעסוקתי. וגם אם החוויה תיפגם מעט, בוודאי אוציא ממנה כמה קטעי כתיבה משעשעים או נוגים או מציאותיים עד כאב. גם זו נחמה.

אוהב אותך אשתי אהובתי

בית הקלפים

לפני כמה ימים הגדיר אורי משגב בטור ב"הארץ" את אהוד אולמרט כ"פרנק אנדרווד הישראלי". אני חושב שהוא טעה. כי פרנק אנדרווד, אותו פוליטיקאי מושחת עד העצם מ"בית הקלפים" הוא לא רק מושחת, אלא גם מצליח להשיג את מטרותיו באופן שמקסים את סביבתו ואת קהל האזרחים – הרי בסוף העונה השנייה נשיא ארצות הברית, שאנדרווד עצמו תכנן וביצע את קנוניית הדחתו, רואה בסגנו חבר נפש וידיד קרוב ומעביר לו את הכהונה בברכות חמות. לפיכך, עצם כישלונו של אולמרט – החקירות, ההדלפות, ההתפטרות, המשפטים, דעת הקהל הביקורתית – היא הוכחה לכך שלא ניתן לראות בו תחליף-אנדרווד. 

כי פרנק אנדרווד הישראלי הוא אריק שרון. 

לפני שבועיים-שלושה החלטנו לנצל יום שישי שמשי ולנסוע עם הילדים דרומה, לראות קצת פריחה. באתר "דרום אדום" המליצו על גבעת הכלניות ליד חוות השקמים ומכיוון שאף פעם לא ראיתי במו עיניי את החווה המפורסמת החלטנו לנסוע לשם. וכך דהרנו לנו דרומה לכיוון שדרות, שני מבוגרים עייפים מאוד מקדימה ושלושה ילדים תאבי הצקות וצרחות מאחור. גבעת הכלניות נמצאת ממול לחוות השקמים, מעל מנחת המסוקים המפורסם של ראש הממשלה לשעבר. הסברתי לילדים שאנחנו עומדים לבקר בקברו של ראש הממשלה שרון ורעייתו לילי – מנסה לתפוס במכה אחת גם ציונות וגם טבע – אבל כשהגענו לראש הגבעה גילינו שקברם של הזוג מוקף בגדר שחורה גבוהה. בכניסה הנעולה היו שרועים שני כלבים עייפים והמבקרים הרבים שפקדו את המקום הסתפקו בהצצה מעבר לגדר. 

ביני לבין עצמי התנחמתי במראה הזה. הנה שוכב לו "המנהיג החזק" שהציבור הישראלי כל-כך כמה לו, אותו מנהיג שבעזרת מניפולציות משילות הצליח לרמוס תהליכי קבלת החלטות דמוקרטיים גם בזמן מלחמת לבנון הראשונה, וגם בשבתו כשר השיכון, וגם כשהחליט לבנות את גדר ההפרדה ולהרוס את גוש קטיף כראש ממשלה. הנה הוא טמון לו על גבעת פרחים שהיתה פעם פתוחה לאוויר ולשמיים ועתה היא מגודרת בחומה שחורה ומכוערת שכאילו יובאה לכאן משכונת עשירים במרכז הארץ, ומצבתו מזכירה למתבוננים בה את חשדות השחיתות והחקירות – הרי אף פעם לא קיבלנו תשובות טובות לשאלות כיצד קיבל לידיו שרון את חוות השקמים והוא עובד ציבור כל חייו, וכיצד אושרו הקברים המוזרים הללו בלב שום-מקום. 

וחשבתי שאולי פסטיבל האבל הלאומי שלא התרחש כאשר שרון מת הוא סימן קל לחכמתו של הציבור הישראלי. כי גם פרנק אנדרוודים מתים בסוף. ואם המורשת שלהם היא מורשת של הון-שלטון ורדיפת שררה ורמיסת אנשים וערכים, אפילו אזרחים מן השורה מרגישים את זה בסופו של דבר. וחשבתי שעדיף לנו לשמר את האנדרטה המפוארת הזו שמזכירה יותר מכל את המפלצת המכוערת של מתחם הולילנד בירושלים. והיא צריכה ללמד אותנו טוב טוב מהו המחיר של השאיפה שלנו לשים עלינו כמנהיגים אנשים מתוך אותה סמטוחה ישראלית-ציונית דלוחה הקרויה "המרכז" הפוליטי. 

החלטה של רגע

זאת היתה החלטה של רגע. לא משהו מחושב. נכנס לדמות של מ"כ טירונים. לא מאיים. לא צועק. לא מוותר. לא נותן לאף אחד לצאת מהשורה. זורק לפח את כל ספרי-ההדרכה-להורה-ההומניסטי. חצי שעה של השתוללות הספיקה. אמא נסעה לחתונה. עכשיו אבא מחליט.

כולם באים לסלון. כולם מסדרים את הבית. כן, גם הקטנה לוקחת מטאטא קטן. כולם עורכים את השולחן. כן, גם הגדול יעזור להביא דברים שבירים מהמקרר. והנה, במפתיע, הכול מתוקתק. אין בכי. אין תלונות. יש התגייסות. יש אפילו שמחה.

כשיושבים מול השניצלים, האורז והמלפפונים, אני מנצל את השקט ומייבא אפיזודה מסרט אמריקני: "כל אחד מספר על הרגשה טובה אחת שהייתה לו היום". הגדול מספר על הגומיות, הבינונית על חגי ישראל, הקטנה אומרת שהיה כיף במשפחתון, ואני, חינוכי מתמיד, אומר כמה שמחתי שהילדים עזרו לי הערב. וכל המשך הארוחה אנחנו שרים ברצף שירים מהמחזמר "גלי", צווחים ביחד את "לעולם בעקבות השמש" ו"ברוש", אפילו הקטנה משבשת בעל פה את כל המילים.

ואני ממשיך עם הקפדנות, אבל קצת מתרכך, כי פחות צריך. כולם אוכלים. כולם שותים. כולם מפנים (כולם מוציאים יחד את השאריות לחתולים). כולם מתקלחים. כולם מסתרקים (מצאנו הרבה ביצים ושתי כינים).

והולכים לישון בלי סיפור הערב, כי כבר מאוחר. הגדול עוד נשאר איתי לחשוב על מחר, על מפגש הורים-תלמידים בבית הספר. ילד הליב"ה שלי אוהב שיעורי עברית וחשבון אבל לא אמנות ותורה. ועכשיו הוא עייף, מבקש לישון. אני עולה איתו למיטה. שר לו "ירח" בקול קצת צרוד. הוא אומר שהוא אוהב אותי ונותן חיבוק. חודשים שזה לא קרה לנו. אני מנגב את הדמעות. הוא צוחק שחיבקתי אותו חזק מדי ועכשיו נרדמה לו היד. לילה טוב. לילה טוב טוב.

בגן החיות

בגן החיות, כמו אב חד-הורי לילדה אחת. משתדל לקחת את הבוקר בקצב שלה, לא למהר להספיק. היא מציצה בין סורגי העץ. "אבא תראה, עוד גירפה", אומרת שוב ושוב, בדמיונה עדר גירפות בן עשרות פריטים ולא השישה שאני רואה. אחר כך עוצרת, משתאה. להקת ציפורים עצומה מתעופפת מעל זברות, צבאים וראמים. היא התעייפה עכשיו, רוצה לישון.

פורים ישראלי

פורים ישראלי.

פרפרית קטנה קורעת עטיפות של שוקולד. חיפושית אדומה ישנה בעגלה. ואני, בתחפושת אפרו, נזכר בפורים של שנה שעברה.

הלל ניגן אז ברחוב במנדולינה. הוצאתי לו היינקן קר. הוא הודה לי בחיוך והמשיך לרקוד.

אני שתוי עכשיו. הדמעות זולגות כמו יין.

תחרות תחפושות

פורים של כיתה ו', יומיים לפני שסבתא חנה נפטרה מסרטן. אני בתוך קרטון עבה בצורת קופסת סיגריות, נחש גרביון ירוק משתלשל ממנו, וכתובת גדולה "סיגריה — זה מגעיל אותי!"

זאת כבר הגירסה השנייה של התחפושת החינוכית הזאת. את התחפושת המקורית השחית בזעם יוני שטרית יום קודם בבית הספר, אחרי שחיבלתי במסיבת פורים הכיתתית שהיה ממארגניה.

בתחרות התחפושות בשוק פורים בבני עקיבא הגעתי למקום השני וזכיתי בתקליט משומש ושרוט ממיטב שירי בני עקיבא. במקום הראשון זכה מישהו בתחפושת של עשרת בני המן וקיבל את אותו התקליט אבל חדש, בעטיפה סגורה.

לתקליט הזה לא האזנתי מעולם. את יוני שטרית פגשתי לפני קיץ וחצי בסופרלנד, כשעלינו במקרה עם הילדים לאבוב משותף במתקן ה"קונגו". כל הסיבוב דיברנו בינות לנתזי המים, מעדכנים מה קרה איתנו מאז היסודי. לא הזכרנו את אותו אירוע שנגס קשה בחברותנו.

מראות אלוהים

מוצאי שבת שאחרי פורים. אני בן אחת עשרה וחצי, חוזר הביתה מהפעולה בבני עקיבא ובשמונה וחצי בדיוק נכנס למיטה ונרדם בשנייה. ובחלומי סבתא חנה שוכבת על מיטת שיש שחורה במקום אפל מאוד. והיא קמה אליי ואנחנו צופים יחד בסרטי אינדיאנה ג'ונס בקולנוע אדיסון, ודוהרים במהירות על סוסים אצילים ואפורים, וכל אותו הלילה היא מקיימת את כל ההבטחות שהבטיחה לי בחודשים האחרונים ולא יכלה להגשים.

בשש וחצי בבוקר אני מתעורר. אמא ניגשת אליי, מכוונת אותי למיטה הזוגית בה שוכב אבי ואומרת "אבא כבר לא יצטרך יותר לישון אצל סבתא," אבל אני כבר יודע. סבתא עצרה להיפרד אצלי הלילה. "מתי היא נפטרה?" אני שואל את אבא ודמעות בעיניי. "אתמול בערב, בשמונה וחצי בדיוק".

עד היום אין לי הסבר, אבל בלילה ההוא ראיתי מראות אלוהים.

(צילום: משה אליהו)

בלילה כזה

בלילה כזה. עייף כזה. פתאום חושב עשיתי, לא עשיתי, כל מה שרציתי להיות ולא אהיה. השעות נוזלות בין הידיים. פקק תנועה בחוץ והרחוב מלא במים. ובבית הילדים כבר ישנים. מציץ לחדר. הידיים הקטנות אוחזות חזק חזק את השמיכות. וצריך עכשיו לסלוח, להרפות, לשמוט את עצמך לרגע.

כי צעיר אתה לחמלת ילדיך. ומבוגר מדיי לליטופי הוריך. ועכשיו הכול בידיך. והגוף והנשמה האלה, לא תצליח להבין אותם עד תום בשנות חייך.

והנה הקטנה מתעוררת. מרים ומחבק חזק ושוב הלב נמלא תחושה עזה של החמצה. כבר ארבעה ימים בבוקר ל-5 דקות. מכין כריך, אורז הכול הדוק, מלביש מחליף ומחתל, שולח נשיקה באוטו ובדרך עוד חיבוק. אבל צריך לסלוח, רק לסלוח, לא להתערבל בהצדקות והסברים. בינתיים רק לחוש חמלה. לשיר בפנים בשקט. ולבכות מעט בחושך. ולישון עמוק. 

 (צילום: משה אליהו)

הגיהנום הוא בית

הגיהינום הוא בית ובו אב זקן חולה אלצהיימר היושב שבעה על בתו שנפטרה בפתאומיות, ומדי פעם מביט מופתע בסובבים אותו ומבקש לחזור הביתה. והוא יוצא החוצה לרחוב ומבחין במודעת האבל עם שמה של בתו ומתחיל להתייפח בבכי למראה הבשורה הנוראה, ומישהו מלווה אותו פנימה בחזרה אל מקום הישיבה. ואחרי חצי שעה או שעה הוא מתעורר שוב כמו מתוך חלום, ושוב לא מבין היכן הוא נמצא ושוב יוצא החוצה ורואה את המודעה ובוכה ובוכה. וכך הלאה, שעה אחר שעה, יום אחר יום.

חדשות החוץ

קראתי שלשום מאמר באנגלית על הטיהור האתני ברפובליקה המרכז-אפריקנית ומיליציות האנטי-בלאקה הנוצריות שממשיכות לטבוח במיעוט המוסלמי במדינה. קראתי באנגלית כי כמעט שאין חדשות חוץ איכותיות בעיתונות שלנו. אפילו ב"הארץ" העיסוק האובססיבי בישראל שולט.

ונזכרתי בתקופה שגרנו במדריד. פותח את הבוקר באיזה בר מואר עם מלצרים זקנים שלוקחים ברצינות תהומית את עבודתם, מול כוס קפה דלוח או בירה זולה וחרקים מטוגנים שמוגשים ליד הכוס במקום בוטנים, ואני יושב וקורא בשקיקה את El Pais שעמודיו הראשונים עמוסים בדיווחים מפורטים על המתרחש בעולם ורק אחר כך חדשות מקומיות.

והצטערתי כל כך שהעיתונות והמערכת הפוליטית שלנו שואבות אותנו עוד ועוד פנימה, אל עיסוק בעוולות מקומיות, והסכסוך, וההתכתשות הבלתי נגמרת בין ימין ושמאל, דתיים וחילונים, רוסים ומזרחים, יהודים וערבים, כמו שיעור חברה מתמשך ודהוי. והתחשק לי להרים את הראש מתוך כוס התה הפושרת הזו, לעמוד פשוט איברים אל מול העולם שמסביב, שהוא כל כך קרוב אבל גם כל כך רחוק.

ורציתי לצעוק שבסוף העולם ידפוק על דלתנו, והרי הוא כבר דופק על דלתותינו בדמות מהגרים עצובי-מבט מאפריקה ופצועי מלחמת האזרחים מסוריה. אבל לא באמת האמנתי לעצמי, שהרי יכול אתה לחיות את כל חייך בבית משותף מבלי לדעת על התעללות של אב בבתו בקומה שמתחתיך.

ולפתע השתוקקתי להיות חלק מקהילה יהודית וישראלית שיש לה עניין עמוק ואמיתי בכל מי שחיים ונושמים תחת השמש והירח שלנו. וידעתי שקצרה ידי מלהושיע ואני נידון לחיות את חיי החד-פעמיים במקום הקטן הזה שבו אני חי, כמו מושבת עבדים, מושב ליצים, עם מתקני שעשועים מתפרקים, ובידור זול להמונים, וסירופ זהות סמיך ומתוק, והרבה צחוק עצבני במקום דמעות. 

(צילום: משה אליהו)

קו 34 בירושלים

קו 34 החדש בירושלים, רחוב יחזקאל ליד שכונת הבוכרים, לפני כמה דקות. אישה חרדיה, ילדה ממש, עם תינוק בן יומו בזרועה, מסתבכת עם עגלת התינוק, כמעט נופלת. אישה ערביה עטופה במטפחת מסייעת לה לעלות לאוטובוס וחוזרת לתחנה. שתי נשים חרדיות מודות לה בחיוך ומלטפות את זרועה.

אני אוהב את ירושלים!

לחיות אתכם

שלושתם יושבים קשורים במושב האחורי, נרגשים עדיין מההחלטה הספונטאנית לנסוע לבקר את סבא וסבתא ישר אחרי האיסוף מהצהרונים. אני חוקר אותם מה עשו היום בגן ובבית הספר ובאופן מפתיע הם מחייכים ומשתפים פעולה. הודיה מראה לי דף עם מדבקות צבעוניות, מתאמצת להצמיד בחזרה מדבקה סגולה סוררת שכבר איבדה מדביקותה, רוני מספרת על הבובות שטיפלה בהן במשך כל היום, ואיתן מתחיל לזמר בקול צלול את "כד הקמח לא תכלה" ששמע היום בבית הספר, מסביר לי ששמע את תלמידי כיתה ג' מתאמנים על השיר הזה לקראת פעילות בית-ספרית של שירי תנ"ך.

ומיד אני מוצא בטלפון את הסרטון עם להקת פיקוד-מרכז ואנחנו צופים בו פעם אחר פעם, מנסים ללמוד את המילים, וגם הבנות מתבוננות בעניין ולא מציקות זו לזו. ואני נלכד בתוך מילותיו של השיר היפה הזה, מסתכל החוצה אל היום הבורק שטוף השמש שהולך ודועך לו מבעד לחלונות הרכב, מתפלל גם אני לאלוהים שאיני מאמין בו שיעצור קצת את הבצורת העצובה הזאת שמזכירה לנו ללא רחמים שאנחנו בסך הכול בני אנוש. ואני נזכר בפעם ההיא בישיבה התיכונית כשהשיר הזה בדיוק התנגן באוטובוס בטיול השנתי והרב של הכיתה המקבילה הסביר לנו עד כמה נעמי שמר הטעתה, שהרי במלכים א' פרק י"ז כתוב "עד יום תת ה' גשם על פני האדמה" ולא "עד אשר יבוא מטר על פני האדמה".

השיר ממשיך להתנגן לו באוטו. "... וכאשר יבשו הנחלים והמטר בושש לבוא, האיש ההוא חצב את המילים מלבבו..." והנה את נכנסת לאוטו, רעננה ממקלחת. אני מתניע בחריקה קלה. את זורקת אליי חיוך תנ"כי. אני קורץ לך.

לחיות אתכם. פשוט לחיות.

http://www.youtube.com/watch?v=mtk9aEdCyG8

 (צילום: משה אליהו)

שייבה

את הלהקה הירושלמית "שייבה" פגשתי לראשונה לפני כמה שבועות ומאז אני לא יכול להפסיק להאזין לדיסק הנפלא שלה בכל נסיעה מזדמנת. זה קרה באחד מערבי חמישי כאשר לילך ואני הגענו לבקר סוף סוף את חברנו הטוב אריאל לוינסון בחפלה המפורסמת של הישיבה החילונית בירושלים. החפלה התקיימה באולם הכדורסל הקטן של המתנ"ס המקומי של עין כרם שהפך במחי סדינים ותאורה צלופנית למעין בר אפלולי. החפלה כללה ערבוב של דברי תורה, פרשנות מקורית לפרשת השבוע, מיצג תיאטרלי מעניין ומביך כאחת של תלמידי הישיבה, אבל מעל הכול הופעה של "שייבה".

ואיך אתאר לכם את הלהקה הזאת? אין ירושלמית ממנה! כאילו יצאה היישר מתוך עלון פרסומת מעוצב היטב של אחת מרשימות הצעירים בבחירות המוניציפאליות האחרונות לעיריית ירושלים או של אחת מהקהילות הדתיות-מסורתיות-חילוניות המעורבבות שהוצפה בהן ירושלים בשנים האחרונות. להקה שפועלת כמו קומונה בשכונת עין-כרם, עם טקסטים אמוניים וארץ-ישראליים שנותנים כבוד לשפה העברית, מוזיקה פשוטה וחודרת, לא מתחכמת, אך עם זאת עדכנית מאוד, ומעל הכול קולה הנפלא, החודר והביישני של הסולנית אליה לוי, שהכריזה מעל הבמה שזו הפעם האחרונה שהיא מופיעה בה בהופעה חיה (השמועות אומרות שזה בגלל אמונתה הדתית ומנהג "קול באישה") וצריך לקוות שהיא תחזור בה מן ההחלטה הזאת כי קול יפה כזה, מלא שכינה, אפילו אלוהים יסכים שכולנו נאזין לו.

בסוף ההופעה רכשתי את הדיסק של הלהקה, שמח להוציא את הכסף הזה כמו תמיד כשאני נתקל בקבוצת אמנים צעירה שכל תמיכה פשוטה חשובה לה עד מאוד. והרצועה שאני הכי אוהב בדיסק היא דווקא הקטע האינסטרומנטלי "ניגון יבוסי" שעוטף אותך כמו שמיכת פיקה אוורירית באמצע הקיץ.

אז זאת "שייבה", להקה צעירה שגיליתי ואהבתי ורציתי שגם אתם תכירו. לחיי ירושלים המתחדשת!

הנה הקישור לדיסק: http://shaiiba.bandcamp.com/

משפחת פוגל

משפחת פוגל. 

הניה, בת 27, סיימה את לימודי הרפואה והתחילה התמחות בהרדמה בהדסה. עמי, בן 29, עבד כמהנדס בתעשייה הצבאית. הבנים המתוקים שלהם, מוישל'ה בן השלוש וחצי ודניאל בן השנתיים. הם התגוררו בדירת שלושה חדרים צנועה ברחוב הראשי של שכונת קרית משה בירושלים. עמי היה קובע עיתים ללימוד תורה. הניה התעקשה להזמין את חברותיה ללמוד למבחנים בביתה כדי להיות עם הילדים. הדוד והדודה הצעירים שלי שכל כך אהבתי ושני בני-הדודים היפים שלי. 

לפני 29 שנים, ביום הראשון של חול המועד פסח, אביב 1985, הם נהרגו יחד בתאונת דרכים. היום אחרי הצהריים אנחנו עולים לקברם. 

הם בדיוק חגגו את ליל הסדר אצל סבא בנימין וסבתא טובה בקרית מוצקין, וביום ראשון של חול המועד החליטו לטייל עם חברים בנחל בצת. בדרך חזרה, בכביש שבין נהריה ועכו שהיה אז "כביש דמים" צפוף ולא מתוחזק, הפיאט האדומה של המשפחה סטתה מסיבה כלשהי מהנתיב והתנגשה בעוצמה רבה במשאית שנסעה בנתיב הנגדי. עמי והניה נהרגו במקום. מוישל'ה ודניאל עוד פרפרו בין חיים ומוות ומתו כמה דקות מאוחר יותר ברכב המשטרה שפינה אותם לבית החולים בנהריה. 

את היום ההוא, למרות גילי הצעיר, לא אשכח לעולם. בדיוק חזרנו מטיול במדבר יהודה כשקיבלנו טלפון בהול מסבא וסבתא שאמרו שהניה ועמי עדיין לא חזרו. בחדשות כבר הודיעו על תאונה קטלנית של מכונית פיאט אדומה ליד עכו. אני זוכר את אבא ואמא שלי יושבים ליד הטלפון, מנסים להתקשר למי שלא יהיה שיוכל לעזור ולנדב מידע. אנחנו הילדים מתרוצצים ביניהם, מנסים לעזור, נותנים לאמא שלי כוס מים קרים שנשפכת על שמלתה הפרחונית, והיא כאילו לא איתנו, כאילו בעולם אחר. 

ואחר-כך סידורי ההלוויה ההמונית. והעיתונים עם תמונותיהם הפרטיות של עמי, הניה, מוישל'ה ודניאל שברגע אחד הפכו לפומביות. והכותרות הראשיות שזועקות שמשפחה שלמה נמחקה ברגע. וסבא וסבתא שלי, ניצולי השואה, שמאז האסון חייהם כבר לא היו חיים, והם עקרו ממוצקין לירושלים כדי להיות קרובים יותר אלינו והעבירו את עשרים השנים הבאות עד מותם בצער שאין לו סוף. ואמי הגיבורה, שהייתה קרובה קרבת נפש להניה אחותה, והצליחה להרים את עצמה מן הכאב הנורא ונלחמה לברוא לי ולאחיי חיים שפויים וילדות נורמאלית ושמחה. והמשפחה הקטנה-ממילא שלנו שהצטמקה עוד יותר, עד היום יש לי רק ארבעה בני-דודים. ואני נותרתי מאז עם הידיעה הברורה שבכל רגע ורגע יכולה לתפוס אותך הבשורה הנוראה ולהפוך עליך את עולמך. 

ולפני שלוש שנים, כשאירע האסון הנורא של משפחת פוגל באיתמר ובכיתי כמו כל בית ישראל, חיפשתי באינטרנט תמונה או זכרונות של משפחת פוגל "שלי" שנעלמה, אך לא מצאתי דבר. אין בישראל שלנו "יד לבנים" לכל מי שהלכו לעולמם בתאונות דרכים. אין אפילו רשימת שמות. 

והיום אחרי הצהריים נעלה לקברם המשותף בחלקה הישנה בהר המנוחות בירושלים. מן האלפים שליוו אותם בדרכם האחרונה וביכו את היעלמותם הבלתי נתפסת נשארנו רק אנחנו, המשפחה הקרובה משני הצדדים ולפעמים גם חברה או שתיים של הניה. ומתחת לעצי הברוש והאורן, כשאעמוד עם אבי ואחיי קצת רחוק מהקבר כי אנחנו כוהנים ואקרא את פסוקי מזמור קי"ט, יעלו לי כמו בכל שנה מחשבות ודמיונות. 

ואני אדמיין אותם כמשפחה גדולה עם שישה ילדים, הניה עדיין רופאה מרדימה בהדסה, שותפה במרפאת הכאב של אליעד גיסה. ועמי מורה בישיבה תיכונית אחרי שעבר הסבה מקצועית. ומוישל'ה ודניאל גדולים אחרי צבא וחתונה, כבר עם ילדים משלהם, ואולי אחד מהם מרד קצת והוריד את הכיפה ובא להתייעץ איתי בתור בן הדוד הגדול שלו. ואני מצטער שכוח הדמיון שלי דל כל כך, כי כמה כבר יכולתי להכיר אותם באמת, הרי כילד שמעתי עליהם רק סיפורים כדמויות גדולות מן החיים, ורק בשנים האחרונות, כשאני כבר מבוגר מהם, אני מסוגל לראות אותם כאנשים בשר ודם. 

ושוב חוזר ומתגלגל לי בחזה הכעס על המוות המיותר הזה שאני לא מצליח למצוא בו שום משמעות. ואני רק מאחל לעצמי ולכולנו שנדע לשמור על עצמנו, להיזהר בכבישים, ולמצות את החיים האלה החד-פעמיים שלנו, כי הם חשובים ויקרים עד מאוד.